בחודש האחרון בטיפול, שוב התפרץ מהבקבוק "שד" ה -"אני רוצה שתהיי אמא שלי ושכל הזמן תהיי איתי"..
מדי כמה זמן הוא מתפרץ ולרוב אני לא מבינה למה..ועכשיו הוא התפרץ שוב במלוא עוצמתו.
אין התחמקויות, או הסתרות,אנחנו מדברות על הכל חושבות יחד, אבל זה לא פותר את זה.
בשנתיים האחרונות אחרי הטלטלה הגדולה אני מרגישה שהחיים שלי כל הזמן בתנועה טובה ושלראשונה בחיי אני גם מצליחה רוב הזמן להתאים אותם אליי וללכת בהם כמו שאני יכולה וצריכה, וכמו שמתאים לי.
הרבה מזה בזכותה.בזכות המקום שיש לי בליבה ובזכות מה שאני רואה במבט שלה עליי ואליי.
אני צריכה להיות שמחה ואסירת תודה.
ואז בא הכאב שאין לי תשובה אליו ואין לי דרך לעצור אותו ולמנוע אותו.
היום יש לי הרבה מחשבות אובדניות.קשות.ולא כי אני לא רוצה לחיות אלא כי אני חוששת שאת הכאב הספציפי הזה, הכמיהה הילדותית והמטופשת אבל העוצמתית ככ - אני לא מצליחה להפסיק.
זה גורם לי סבל ואשמה ומפחידה אותי עצם ההבנה שאין לזה פתרון.
אמרתי לה השבוע שזה ייפסק רק אם אתנתק ממנה ואוציא אותה מחיי.
אבל למה זה צריך להיות ככה?? למה אני צריכה לוותר על מישהו שככ אהוב עליי רק כי אני לא יכולה לשאת את מה שלא יכול להיות בקשר? ובגלל שאני לא מצליחה להרגיע את ההזדקקות הבלתי נסבלת הזו?

האם אנחנו טועות אני והיא? האם צריך להיפרד? האם משהו לא בריא? לא טוב?
אני צריכה שמישהו אובייקטיבי יגיד לי.

חשוב לי שתדעי שגבולות הטיפול שמורים היטב.
אני כותבת לה מייל בסופש והיא קוראת אבל היא לא עונה, ואנחנו מדברות עליו בפגישה שלאחר מכן.(זה הוסכם ביננו)
אני לפעמים שולחת לה וואטסאפ מיד אחרי הפגישה אם נזכרתי במשהו חשוב או אחרי שהיה לי קשה מאד לצאת מהפגישה.במקרה כזה היא בדכ עונה פעם אחת בקצרה, אבל אם אני כותבת שוב היא מפסיקה להגיב.וזה נעצר.
אני אף פעם לא מתקשרת אליה או מציקה לה,הפגישות תמיד נגמרות בזמן (גם כשאני ממש רוצה שנמשיך).
כך שאין פה איזה בלבול, או משהו לא נכון או לא תקין שהיא עושה.היא מאד מקצועית.וגם אכפתית ומסורה.

בבקשה תגידי לי מה לעשות? ולאן זה מוביל?