כבר שאלתי בעבר שאלות, עכשיו אני חושב שהבעיה יותר מובנת לי, אני אשתמש במקרה של ג׳ורג׳ פלויד כדי להסביר מקווה שאת ראית את הסירטון שהוא נהרג בו, במקרה שלו הוא ציפה לגזענות כל כך - עד שהוא לא היה מוכן לקבל יחס שוויוני מתוך חשש שבסופו של דבר ׳יגלו שהוא שחור׳ וכל הזכויות שלו ילקחו ממנו, בסופו של דבר הוא מקבל את היחס שהוא ציפה לו אבל גם לא רצה אותו, אני משער שהוא לא רצה באמת גזענות אבל לפעמים עדיף לקבל את היחס הגרוע מאשר לקבל יחס הולם ואז פתאום שכל היחס ההולם ילקח בבת אחת ויוחלף ביחס גזעני ומחפיץ.

במקרה שלי יש לי חשש דומה שאני מפחד שיחפיצו אותי, בעברי הייתי חפץ, ונשארתי חפץ במובן מסוים, כלומר כמו שאפשר לזרוק חפץ על הריצפה ולפעמים לשכוח שהוא קיים בכלל ככה אפשר לזרוק אותי על הריצפה בלי לשים לב שאני יכול להיפגע פיזית ולשכוח שאני קיים, החשש הזה גורם לי להתחמק מכל סוג של יחס אנושי, אם זה מורים הוא הורים או כל אחד שמתכוון להתייחס אליי כאדם מין המניין אני אמנע ממנו / אגרום לו להתייחס אליי כחפץ.

הפסיכולוגית שלי כמה פעמים נפלה להחפצה הזו שאני מצפה ממנה,התעלמה מהרגשות שלי ואמרה לי שאני צריך לעשות כך וכך למרות שאני מרגיש אחרת, במקרים אחרים היא הגונה כמו שפסיכולוגים אמורים להיות(?), אני כן חושב שאני חפץ ומגיע לי היחס המחפיץ, מצד אחד, מצד שני, לפעמים יש איזה קול שאומר תברח, אתה לא תתקדם לשום מקום עם פסיכולוגית כזו גם עם כל האמפטיה שלה רק עצם העובדה שהיא לפעמים נופלת לזה תשאיר אותך מאחורה לכל החיים, אתה לא תוכל להתקדם ככה.

אני רוצה לסיים את זה אבל לא יודע איך, אני מצד שני כבר לא יודע אם אני רוצה עוד טיפול או מה בכלל לעשות כשזה יסתיים, אני לא יודע אם אני מוכן לעוד רכבת הרים כזו, אני לא יודע מה יקרה הלאה אם אני אסיים את הטיפול, יש לי חשש ענקי בכלל להתחיל לדבר עם מישהו חדש אני באופן כללי לא מעולם לא התחחתי מיוזמתי קשר עם אף אדם בעולם, והחשש הזה שגם האדם הבא יהיה כמוה, אני חושב שאני לא ארצה לחיות אם זה יקרה שוב.