שלום שוב, אני עובר תקופה קשה.

כל הטיפול הפסיכולוגי הזה מאוד מקשה עליי, כמה שאני מתנתק מהמשפחה פתאום אני מרגיש יותר רגשות, בתחילת הטיפול אני חשבתי שאין לי רגשות בכלל, בא לי להקיא מרוב רגשות רעות, למה אני כל כך לא חשוב לאף אחד שכולם יכולים להתעלם מכמה שהם פוגעים בי אבל מספיק חשוב כדי שיתעללו בי, אני לא מבין מה רוצים ממני, מה עשיתי, יש לי הפרעה סכיזואידית, אני הסתגרתי בחדר כל החיים, למה עדיין זה לא מספיק, אני עוזב את הבית, אני אפרד מכולם כי אני לא אחזור.

אני קצת מרגיש כמו ילד בן 3 שרוצה להתחיל את החיים, כי ככה התייחסו אליי, בעצם לא סמכו עליי עם כלום, לא נתנו לי ללבוש בגדים לבד, לא נתנו לי לבחור כלום, לא נתנו לי להרגיש תחביבים, לא נתנו לי ללמוד מה אני אוהב ומה לא, כל מה שעשיתי היה בכפייה, ואם לא הסכמתי אז האשימו אותי שאני לא מתאמץ ואני אגואיסט, איך בנאדם בן 27 שמרגיש שהוא מפותח כמו ילד בן 3 אמור להתחיל חיים של גדולים, יש איזה משהו שאני יכול לעשות כדי להרגיש בהתאם לגילי? אני מפחד לעשות את הדברים הפשוטים, אני מפחד להכין אוכל ושאני לא אצליח, אני מפחד שאני ארעיב את עצמי כי אני לא יודע איך משיגים דברים, למה אני מרגיש כל כך קטן? כל החיים הקטינו אותי כל הזמן ההורים שלי, ועכשיו אני לא מצליח לגדול, למה זה כל כך פשוט לאנשים לבחור לעשות מה שהם רוצים, אני לא מצליח להתקדם, כבר אמרתי שאני יעבור דירה (יכול להיות שאגור ברכב), אני כבר החלטתי סופית להתנתק אבל אין לי תמיכה מספיק חזקה להתחיל חיים בעצמי, כולם כבר בוגרים, עסוקים בתואר, 4.5 חברים סה"כ.

זה בעיות שלדעתך ימשיכו איתי כשאצא או שהן נובעות מזה שאני פשוט נמצא בסביבה הרעילה? אני מאוד מפחד לצאת, אני שוקל להוסיף טיפול פסיכולוגי נוסף כי הטיפול שאני כרגע בו הוא מסובסד וכדי להוסיף טיפול שבועי אני אצטרך לשלם בעצמי על כל הטיפולים, אין אפשרות לשלב עם הסיבסוד.
יש הצעה אחרת?