הייתי אצל אותו פסיכולוג כשנתיים וקצת.
במהלך החודשים האחרונים, הוא אמר לי בכמה מפגשים:
"אני עייף. אני יוצא מותש מהמפגשים איתך. התחלתי להתייאש."
הייתי בשוק. מאוד נפגעתי.
אמרתי לו שהדיבור הזה ממש מעליב אותי. ושאני לא מוכנה שידבר מולי ככה.
הייתי זקוקה להתנצלות. אך הוא לא התנצל.
הוא פשוט לקח את התגובה שלי "כחומר לעבודה"- להעמיק ולראות איפה זה פוגש אותי. אחלה- מבינה את זה. ועם זאת- גם הייתי זקוקה להתנצלות על כך שנפגעתי בעומק הלב שלי.
בנוסף, הרגשתי בחודשים האחרונים שאין הכלה לכעס ולתוקפנות שאני מביאה. שיש שחזור של מערכת היחסים מהבית- שכשאני כועסת- אני נשארת לבד.
אמרתי לו את זה. אמרתי לו שאני לא יכולה כל הזמן לתקשר את עצמי בכאב ועצב- בשביל שארגיש שהוא איתי. לפעמים אני כועסת ואני צריכה אותו איתי.
הוא לא הגיב. התעצבנתי. ואמרתי לו: לך לטיפול!. הוא צחק ואמר: "גם אם אלך לטיפול- אצלך יעלו אותם הדברים". אני בתוכי: טו..........ב.
עוד דבר נוסף הוא- שבשחזורים פוסטראומטיים, אמרתי לו שאני צריכה שיגיד לי משהו. בזמן השחזור. כי אני מרגישה ממש ממש לבד וזה נוראי. צריכה תמיכה. הוא לא ניסה להעמיק איתי בבקשה שלי. הוא רק אמר: "אני חושב שלא משנה מה אני אגיד, את תרגישי את הבדידות.. כי זה פצע שלך". הרגשתי שהוא משאיר אותי לבד. לבד. בלי הושטת יד. פשוט בודדה. ושוב- משחזר לי את הטראומה.
בסופו של דבר... ביקשתי בקשה ברורה: שיגיד לי "את לא לבד. אני פה".
והוא אמר שאפשר לנסות.
עם זאת, מפגש אחד- כשהייתי לראשונה בשחזור פגיעה שצפה (כזו שהרגשתי לראשונה בטיפול) בשעת הסערה, כשאני חווה שוב את התחושות האיומות, הוא לא אמר לי את המילים שביקשתי. אני הייתי צריכה לזעוק לו: תגיד לי שאני לא לבד. זו הייתה עבורי עוד פגיעה באמון.
בסופו של דבר החלטתי לעזוב אותו.
הרגשתי שהאופן שבו הוא דיבר אליי, חוסר ההכלה שלו את הכעסים שלי (זה מילא) אבל גם אי המוכנות שלו להכיר בכך שהוא משחזר משהו... היוו עבורי נורה אדומה חזקה מאוד.
הבנתי שלהמשיך להתפתח במרחב הזה זה להתפתח דרך סבל.
שאני רוצה להתפתח במרחב שמרגיש לי בטוח.
יחד עם ההחלטה שעשיתי- שאני שלמה איתה. לקח לי כמה חודשים להגיע להחלטה לעזוב. אני מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד כאובה.
הרגיש לי שהאמון שלי נפגע מאוד. יצאתי בחוויה של בגידה. שהאדם ששמתי בו את מבטחי- פגע בי קשות. בנוסף, זה מעורר אצלי טראומה מהעבר..
ואני שומעת את הקול של הפסיכולוג בראש, שמפזם לי: "זה הפצע שלך שנלחץ פה כרגע..." (יעני ממקום שהוא מבחינתו לא לוקח אחריות..). וגם כשאני אומרת לו שהוא לא לוקח אחריות וזה מעצבן אותי. אז הוא ענה: "זה הפצע שלך...".
אני פגועה עד עמקי נשמתי. מרגישה שיצאתי עם טראומה מהטיפול. בוכה מלא בבית. משתדלת לתקף את החוויה שלי ועם זאת גם מתקשה.
שלום נועה.
אני שומעת כמה כואב לך, וכמה מאוכזבת ופגועה נותרת. הטיפול הפסיכולוגי אכן מגרה במקרים רבים את הפצעים שהמטופל מביא עמו, גם ובעיקר בתוך הקשר הטיפולי, אך נדמה לי שאת חשה שהמטפל סירב לקחת אחריות על ההיבטים של התנהלותו אשר הציפו פצעים אלו ביתר שאת, ובכך שחזרו היבטים טראומטיים. מלבד הצער על כאבך, אני יכולה להציע רק לא לוותר על ההזדמנות להיעזר בטיפול. זה לא פשוט לקחת שוב את הסיכון, אך הפירות יכולים להיות משמעותיים.
ליטל
