שלום,
לאחרונה התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי (בת 22).
סיבת הפנייה הראשונית שלי הייתה הופעת סימפטומים של דיכאון אשר השפיעו על שגרת החיים שלי באופן מובהק, לתקופה של כמה שבועות. עוד לפני שהגעתי למפגש הראשון המצב השתנה והסימפטומים נעלמו.
המשכתי ללכת למפגשים כי הרגשתי שזוהי סביבה בטוחה ועוטפת.
הענין הוא שאחרי כל מפגש אני מרגישה מותשת, באופן שמונע ממני לתפקד במשך היומיים שאחרי. לא יכולה לתפקד בבית, בעבודה, עם חברות. פשוט בוכה וישנה כל היום.
דיברנו בסהכ על כמה דברים מהילדות שלי, שלמען האמת אני לא זוכרת בכלל, אלא רק מכירה סיפורים ששמעתי מהמשפחה.
השאלה שלי היא, האם ככה זה אמור להיות? האם אני אמורה להרגיש כל כך קשה אחרי כל מפגש?
אולי לא כדאי בכלל לפתוח דברים שאני אפילו לא יודעת על מה אני מדברת?
איך לדעת אם כדאי לדבר על דברים או להמשיך רגיל ולהצליח להיות קשובה לאחרים?
כי מאז שאני הולכת לטיפול, איבדתי את היכולת הזאת, והיא חסרה לי.
תודה רבה!
שלום מעיין.
מאחר וטיפול הוא תהליך אישי וייחודי לכל מטופל, השאלה אינה מה "אמור" לקרות בטיפול אלא כיצד את יכולה להבין ולשאת את מה שמתעורר בו. התהליך הטיפולי אכן מציף לא פעם היבטים נפשיים אשר המטופל מצליח לדחוק הצידה בחיי היומיום ובמובן זה, לא פעם מתקיים מעין דפוס של "ירידה לצורך עלייה", אך חשוב להתבונן בחוויה שלך יותר לעומק ולחשוב עם המטפל הן על משמעותה והן על צרכייך הטיפוליים (למשל, האם את זקוקה ליותר מפגשים/תמיכה בין הפגישות, האם קצב חשיפת הדברים נכון עבורך וכן הלאה).
ליטל
.jpeg)
