עברתי 4 מטפלים שונים לאורך חיי.
שלושה מתוכם מצאו צורך לשתף אותי בחוויות קשות ואישיות שלהם ללא ששאלתי, ללא שכיוונתי לשם, כך על דעת עצמם ומשיקולים שאני עדיין מנסה להבינם.
בכל פעם מחדש, זה תפס אותי מאוד לא מוכנה, מאוד מופתעת ואף המומה.
הולכת עם תחושות מאוד לא ברורות ומבלבלות לאחר אירוע שכזה.
לאחר האירוע מעולם לא הזכרתי ולא העזתי לשאול שום שאלה על הנושא ששיתפו, כאילו שזה כלל לא נאמר(הרגיש לי חוצה גבולות וגם תחושה שאין עניין שאשאל)
אומר שלמדתי טיפול ואף לתקופה טיפלתי במשפחות שלמות.
(ילדים,הורים),אני תוהה האם לנתון זה יש קשר? האם יש בי משהו שמזמן לספר ולשתף?
אחת מהמטפלות אמרה שחשבה שאם תספר לי משהו אישי שלה,זה יעודד אותי לספר גם.(זה לא הוכיח את עצמו)
מה הסיבות בגינן מטפל מוצא לנכון לשתף בדבר אישי שלו את המטופל?
האם זה מקובל?
מתי ולמה יש לכך מקום?
שלום לך.
אחת הגישות הטיפוליות העכשוויות היא הגישה ההתייחסותית אשר המטפלים בה עושים שימוש, בין היתר, במה שמכונה "חשיפה עצמית"- מצב בו המטפל בוחר לספר דבר מה על עצמו כאשר הוא מאמין כי לשיתוף תהיה תועלת עבור המטופל. השימוש בחשיפה עצמית צריך להיות רגיש, מדויק ומותאם למטופל, ומלווה בבדיקה והתבוננות משותפת בתגובתו המודעת והלא מודעת של המטופל. מאחר ואת מתארת חוויה לא טובה סביב החשיפה של המטפלים, ולצד זאת חזרה של דינמיקה זו במספר טיפולים, אני חושבת שהשאלה שאת שואלת לגבי "חלקך" בדפוס זה היא שאלה חשובה. לא בגלל שאת ה"אשמה"- המטפל הוא האחראי על הכלים בהם הוא משתמש ועל עיבוד התגובה אליהם- אלא כדי להשתמש באירועים אלו כדי להעמיק את ההתבוננות העצמית. לכן, אם את נמצאת כרגע בטיפול, אני מציעה להעלות את הנושא ולהתבונן בו באופן אישי ורחב יותר.
ליטל
.jpg)
