שלום,
מקווה שזה הפורום הנכון, חוויתי התאהבות בנערה שלמדה איתי בגיל 15, יצאנו לדייטים, דיברנו (בתמימות רבה וביישנות אופיינית של שנינו) ועד שאזרתי אומץ בגיל 17 לספר את שעל ליבי מצד אחד היא כן הראתה הזדהות, אך בדיוק כבר נכנסה למערכת יחסים אחרת.. אז כפי שניתן להבין הקשר בנינו נגדם.
עבר כמעט עשור ! ולפעמים היא באה אלי בחלומות, ובחיי הם החלומות הכי מתוקים שיש.. יש לי את הביטחון לגשת אליה, להחמיא לה ולממש כל הזדמנות להכיר אותה יותר ולהרשים אותה.
עברתי מערכות יחסים רבות מאז, יש לציין שהן התאפיינו במסעות "כיבוש" לדעתי זה לא היה במודע, אך במבט לאחור אני מבין כי ייתכן וזה היה מעט בשביל להתנחם אך באיזה שהוא מקום גם מעט על תחושת פיצוי מהחסך של הרקע הדתי ממנו הגעתי.
היום אני במערכת יחסים ארוכה ויציבה, ופניי קדימה לחתונה וילדים.
כששוחחתי עם איש מקצוע על בעיות בחיי ובזוגיות כשעלה הנושא של החרטה / ההחמצה הענקית שאני מתקשה להתמודד עימה בנוגע לאותה נערה.
הוסבר לי כי ייתכן והיא סימלה עבורי את תקופת הנערות, אותה תקופה משוחררת מדאגות ומאחריות, אותה תקופה של פריחה ושמחה שמאפיינת את גיל הנעורים. וייתכן כי הבת זוג הנוכחית היא בדיוק הצד השני, של הקמת המשפחה, המחויבות והאחריות של החיים הבוגרים.
אני חייב לציין שזה נתן לי מרגוע, זה באמת הניח סוף סוף את המחשבות והרגשות שנעו הלוך ושוב בנוגע לנערה.

אין לי אומץ ליזום קשר על אף שהיום זה ממש מרחק הודעת טסקט פשוטה..אני יודע שהיא בזוגיות (כי אחת לכמה חודשים אני כן מנסה לעקוב אם היא העלתה תמונה חדשה) אני גם לא כל כך רואה מה התכלית בלשתף אותה בתחושות של שברון הלב וההופעות החוזרות שלה בראשי וליבי במהלך חיי. זה לנסות להחיות את העבר.. והוא כבר עבר! אבל הוא לא משחרר.

איך למען השם אפשר להשלים עם האירוע הזה?...
זה כמו התמכרות, על אף שכבר מחקתי את החברות איתה ברשת החברתית (כאקט של ניסיון להתמודדות) לפני שנים, אני עדיין מתפתה ומידי פעם מגשש בדרכים אחרות לבדוק מה חדש בחייה..

זה מרגיש כמו צרות של עשירים, אך זה מלווה ומעסיק אותי באופן די אינטסיבי.

אני ממש אשמח לנקודת מבט נוספת על הסיטואציה.