מישהו כתב בפורום שאותו מנהל פסיכולוג קליני האם במידה והוא מספר לפסיכולוג על מחשבות אבדניות שיש לו זמן ממושך והוא חושב לממש, האם מותר לפסיכולוג להעביר את המידע הזה הלאה ואם כן למי לפי אילו קריטריונים.

הפסיכולוג ענה על השאלה בלי להתייחס באופן ישיר לחוק ובעיני זו התחמקות. לומר 'אני משער' היא דרך עקיפה לומר שאין בחוק הפסיכולוגים כללים אחידים לכלל הפסיכולוגים בהתמודדות עם מטופל אובדני.
הדבר הענייני העיקר שהוא כתב זה שאין לפסיכולוג חובה לדווח, וזאת כאשר הפונה לא שאל אם יש חובה לדווח אלא האם הוא יכול לדעת בוודאות שחובה על הפסיכולוג לשמור את מחשבות ההתאבדות בסוד ואם מותר לו לגלות מה הקריטריונים של פסיכולוג לדיווח ולמי מותר לו לדווח.

בעיניי, תשובה ישירה לשאלה המבוססת על החוק היתה יכולה להראות כך:
לפי חוק הפסיכולוגים - שמן הסתם חל על פסיכולוגים בוודאות , סעיף 7 מסייג את חובת הסודיות ומאפשר לפסיכולוג לשתף במידע שהגיע לידיו אם "גילוי המידע דרוש לדעתו לשם טיפול באותו אדם."

הפונה שאל במפורש מהם הקריטריונים להעברת המידע והתשובה המלאה היא:
1. מותר לפסיכולוג לספר במקרים מסוימים סודות שהתגלו בפניו במהלך הטיפול
2. אין קריטריונים מפורשים ואחידים לפסיכולוגים לגבי ההתנהלות ולא לגבי השיקולים בגילוי והעברת המידע.


אני לא מבינה את הפסיכולוגים אתם לא מבינים שכל אחד ששואל שאלות כאלו יכול להיות עו"ד ? אתם לא יודעים שהחוק לא מחייב אתכם לשמירת סודיות? אתם לא יודעים שאתם מחויבים לתת מידע לשוקלים טיפול שיאפשר להם לקבל החלטה מתוך הסכמה מדעת והימנעות ממסירת מידע עלולה להיות עילה לתביעה? או שאולי אתם אינכם מודעים לסעיפים בחוק?
אם החוק מאפשר לכם שיקול דעת הרי שאי אפשר להאשים אתכם אם פעלתם בהתאם לחוק אז מדוע לא לספר את האמת כפי שהיא למטופלים או למטופלים פוטנציאליים?