אני אפילו לא יודעת להסביר ולא יודעת למה אבל קשה לי מאוד להיות בקרבת אמא שלי אם היא מדברת איתי אני עונה לה ממש בקצרה ומיבשת אותה לא מעוניינת לשתף אותה בדברים (אף פעם לא שיתפתי אותה מדי) ואין לי סבלנות בכלל גם לשמוע אותה לא יודעת מאיפה זה בא לי אבל כשאני בקרבתה או מדברת איתה אפילו בטלפון יש לי עצבים מטורפים בגוף ואני מחכה שהיא תנתק ככה זה כל פעם ואחר כך כשאני לבד אני אוכלת את עצמי על ההתנהגות המגעילה שלי ומרחמת על אמא שלי שזה היחס שאני נותנת לה ומבטיחה שלא אמשיך ככה אבל זה לא עובד ואני שוב אותו דבר היא בכלל לא מתקשרת אלי הרבה וגם כשמתקשרת זה רק כמה דקות בודדות ממש שנראות לי נצח אני לא יודעת מאיפה זה בא לי אני מרגישה ממש עצבים מטורפים ומחנק בקרבתה ורע לי עם זה מאוד מאוד כי אני יודעת גם שקשה לה ככה אבל זה לא עוזר לי לדעת את זה אני נשארת כזאת רעה מולה כל הזמן ולא מסוגלת אחרת
שלום לך.
נשמע מדברייך שמה שאת חווה כ"רוע" הוא ביטוי לכעס שלך כלפי אמך אשר אינך מצליה למקד ולנסח לעצמך. או, במילים אחרות, יתכן וישנן כעסים, תסכולים ותחושות אשר מלווים את הקשר עם אמך ולא ניתנו להם די מקום, התייחסות ועיבוד ולכן הם באים לידי ביטוי דרך ההתנהגות חסרת הסבלנות שאת מתארת. לאור זאת, יתכן וכדאי לשקול פנייה אל טיפול פסיכולוגי בו תוכלי להתבונן יותר לעומק בתחושותייך. במקרים רבים, כאשר התכנים הנפשיים מקבלים מילים ומשמעות הם אינם זקוקים עוד ל"סימפטומים", ותחושת השליטה העצמית מתרחבת.
ליטל
.jpg)
