הי אני בת 32 כשהייתי נערה בערך בת 16 נסעתי באוטובוס ואיזה בחור שעמד לידי דחף את הידיים בין הרגליים שלי...
זה קרה פעמיים עם אותו הבחור בפעם הראשונה הייתי בשוק ובמקום לברוח פשוט קפאתי במקום והסברתי לעצמי בראש שזה טעות שהוא לא שם לב...
בפעם השניה כבר לא יכולתי להסביר את זה לעצמי ופשוט תפסתי תרגליים וברחתי מהאוטובוס
יותר לא עליתי לקו הזה
אני זוכרת שנורא התבישתי בזה. הרגשתי אשמה ודפוקה. אחרי שבוע פשוט שכחתי מזה והמשכתי את חיי
בשנים האחרונות אני בטיפול גם בגלל חרדות שיש לי מגברים וממיניות. חרדות שמונעות ממני להיות בזוגיות עם מישהו.. והענין הזה פתאום צף ועלה סיפרתי על זה לפסיכולוגית שלי בחצי פה כי שוב הבושה התלוותה לזה ולא הייתי מסוגלת ממש לפרט... והרגיש לי ממנה שזה לא משהו שאמורים לעשות ממנו ענין ובטח לא בגלל זה יש לי את כל החרדות האלה כלומר אחרי שסיפרתי לה היא המשיכה הלאה...
אבל אני נשארתי עם זה...
לאחרונה היה מקרה של קרובת משפחה. ילדה צעירה שעברה סיפור דומה
הענין איתה בטיפול אבל בנתיים בי הסיפור שלה נכנס מאד חזק ללב אני חושבת עליה ועולים לי הבזקים ממה שקרה לי ויש לי התקפי חרדה בכל פעם שזה מגיע ( חייבת לציין שיש לי הרבה התקפי חרדה גם בלי קשר לסיפור הזה)
אני רוצה להעזר בפסיכולוגית שלי אבל מתביישת אם זה ענין טיפשי וקטן.
הרי יש כל כך הרבה סיפורי אונס מזוויעים... אני מרגישה שאני עושה פיל מנמלה
רציתי לשאול אותך בתור אשת מקצוע איך בדרך כלל מגיבים אנשים שקורים להם מקרים קטנים כאלה ואיך זה אמור להשפיע על הנפש? אני לא רוצה לעשות מעצמי צחוק...
שלום לך.
כל אירוע שקורה, גם אם הוא כביכול "קטן" ביחס לאירועים אחרים, יכול להדהד אחרת אצל אנשים שונים ובהתאם, לעורר רמות שונות של חרדה, בושה וסבל. לכן, אני מציעה לא לעסוק ב"מדידת" האירוע אלא בניסיון להבין באיזה אופן הוא נוגע בך ומדוע. בהתאם, נדמה לי שכדאי להעלות את נושא הפגיעה המינית שוב מול המטפלת ואף לשתף אותה בתחושות שהתעוררו מולה בפעם הקודמת בה נגעת בנושא. אני מאמינה שהתבוננות משותפת יכולה גם להקל על התחושה הקשה שנשארת איתה וגם לפתוח ולהעמיק את ההתבוננות.
ליטל
.jpg)
