אני לא יכולה לסבול את זה.
אני חושבת שמשהו לא תקין. אצלי.
יש לי מטפלת מקצועית מאוד. זה די ברור לי.
אבל אני מבולבלת להחריד.
יש פעמים שאני יוצאת בהרגשה טובה מאוד, עם תקווה, אהבה, הכרת הטוב, כמו שבוע שעבר שממש רציתי להביא לה מתנה כהכרת טובה. והרגשתי פשוט טוב.
אבל השבוע אין לי כלום מזה. רק כעס. אכזבה. תסכול. ייאוש. חוסר טעם בחיים.
ממה???? מכלום! לא קרה כלום. כלום. לכאורה.
רק שאני לא מרגישה שבאמת מקשיבים לי.
מפריע לי שאני לא מצליחה להביא את עצמי כשאני אצלה. בא לי לבכות. אבל אני לא אבכה אצלה. אני אבכה אחרי, בלילה, במקלחת, במיטה, במהלך השבוע. שאגב גם זו התקדמות. קודם לא הייתי בוכה ככה סתם רק מרגשות מעורבים.
המטפלת טוענת שזה כי אני מנותקת. עדיף ככה!! מה הטעם בלהרגיש??
אני שונאת להרגיש! המטפלת חושבת שאני לא בנאדם עם הרבה רגשות, אבל באמת אני כן. אני כן. אני כן. וזה מעצבן. שאני כן. רק אצלה בחדר אני לא.
אני פשוט מקנאה בחברות שלי שיש להן מטפלת שהן יכולות לבכות אצלה. שיש להן אוזן קשבת באמת. שהן מרגישות חיבור. שהן תמיד יוצאות בהרגשה טובה. שיש מי שמקשיב להן. שתומך, שמבין, שאוהב. שהן מרשות לעצמן להתקרב. שהן לא הורסות קשרים, שהן לא בלתי נסבלות על המטפלים, שהן אהובות. שהן פשוט חיות. חיות באמת.
אני- שבוע ככה שבוע ככה. אני לא מרגישה שיש מי שמקשיב לי באמת. אני סה"כ עוד מטופלת שבאה אליה ל50 דקות בשבוע. אני לא משמעותית לאף אחד. סתם עוד אחת. לא חושבים עליה מעבר. שקופה.
מוקפת באנשים, בודדה.
מה הטעם בזה? מה הטעם בחיים? בשביל מה לחיות? בשביל מה? למה לאנשים יש סיבה לחיות? בשביל שבסופו של דבר למות? הרי כולם מתים. אז למה לא להקדים את זה?
האם זה תקין?? אולי לא טוב לי טיפול? אולי זה מזיק? קודם לא הייתי מרגישה כל כך. הכל היה רחוק ממני. יכלתי לשקוע בדברים ולשכוח מהחיים. אין לי את זה כבר. אני כבר לא מנותקת. ואין לי כח לזה. אין לי כח להרגיש. אין לי כח.
לעבור/ לעזוב את הטיפול?
וזאת לא הרגשה ספציפית. זאת רק בדידות איומה.
לא תאמינו כמה האנשים שהכי קרובים אליכם ועם הכי הרבה הצלחה וכבוד יכולים להיות בודדים.
בא לי לבדוק כמה ימים/שבועות/חודשים אפשר בלי לאכול. רק לבדוק. לבדוק אם זה מצליח. לא מתים מלבדוק.
תודה שקראת עד כאן. תודה שהקדשת 20 שניות מהחיים שלך- כדי לחשוב עלי.