שאלה שמציקה לי הרבה
אם אשתמש בקלישאה אפשר לומר שאני גדלתי סוג של "כבשה שחורה" של אמא שלי על כל המשתמע מכך, מגיל מאוד קטן אני זוכרת את עצמי מתקשה ומנסה להבין ולפרש התנהגויות שלה כלפיי גם כהשוואה לשאר אחי/ותי וגם בכלל...
לא שיתפתי בכך אף אחד אך תמיד עברו לי בראש מחשבות כמו; יש מצב שאמא מקנאה בילדה שלה? שלאמא קשה באמת לפרגן ולראות שטוב לילדה שלה? אומרים שאמא אוהבת את כל הילדים שלה זה באמת נכון, למה אני לא מרגישה? למה ביני לבין אמא יש תחושת תחרות סמויה (שמגיעה מכיוונה ולא מכיווני) ואם אקבל מחמאה או פרגון בקרבתה אתכווץ בתוכי רק ממראה פניה הלא שלמות / בהמתנה למשפט המבטל מצידה.. למדתי לא לשתף ברגשות ותחושות כדי להימנע מזלזול והשפלה או שימוש לרעה במידע הזה כלפיי ועוד... בכל דבר שני שקרה בבית יצא ממנה משפטים כמו" בטח זה....(אני) " ועוד אינסוף ...
מקריאה שקראתי בנושא , אולי מדובר בסוג של הפרעה (שעל אף שאני מזדהה עם כל הדוגמאות המשתייכות להפרעה זו אנילא סגורה וקשה לי להשלים ולהודות בכך בכך) שמושפעת מהיחס אותו האם קיבלה ואותו היא מעבירה הלאה לילדיה... וזה סוג של העברה בין דורית
זה חייב להיות כך? אני מאוד מפחדת שאני אהיה אמא כזאת כמו שאני חווה וחוויתי (כי זה שהחסכים קיימים בתוכי אני יודעת ומרגישה את זה) אפשר לומר שזה הסיוט של חיי ,
איך אפשר לדעת ? או יותר נכון יש לזה פתרון???
שלום לך.
אני שומעת את החרדה המתעוררת, ונשמע מדברייך שהיא נוגעת באספקט נפשי עמוק ומשמעותי הנוגע הן בעברך והן בהווה שלך, ולכן גם בתהיות וחששות מפני העתיד. לאור חשיבותם של התחושות ושל הממד הנפשי שאת מתארת, אני מציעה להפנות אותם לשיח הטיפולי ושם למצוא מענה אישי ועמוק יותר.
ליטל
