שלום לפורום.

אני גרה בחו"ל באופן קבוע ולמרות זאת אני פונה לפורום זה.

מאז התחלת וירוס הקורונה איבדתי את עבודתי.

בשל קשיים אישיים, בריאותיים (אני בעודף משקל שנע בין 5-15 קילו) ושינוי אורח החיים, אני מתקשה להזיז את עצמי ולעשות משהו יצרני.

ככל הנראה אורח החיים של עבודה יומית שמר עלי בפעילות, עד תחילת הווירוס.

מבחינה כלכלית אני חיה היטב ולא חסר לי דבר הודות למדיניות הקצבאות הנדיבה שבארץ לא הייתה נגישה לי.

אני אקדמאית

אני מתגוררת בסוג של "הוסטל" ציבורי בחינם אולם אני יכולה לעזוב ולשכור מקום ללא עלות נוספת. ההוסטל הזה מאוכלס באנשים רבים, שגם אם הם בוגרי אוניברסיטאות/עובדים, ככל הנראה רב חייהם הם יעבירו בקבלת מה שאני קוראת לו "קצבת נכות".

אני תוהה אם מצבי הוא תוצאה של תגובה מאוחרת לחיים בארץ (לא הייתי זכאית לכלום ולעולם לא אחזור לשם), אולי תוצאה של מקום המגורים המפוקפק בו אני נמצאת (שכולל בעל בית הזוי) או אולי תוצאה של הווירוס ששינה את כל העולם, ולא רק עבורי.

לפי מה שבדקתי אוכל לעזוב את המגורים עוד שנה לכל הפחות, ואני תוהה אם זאת הבעיה, ואם אעבור למקום בו לא אפגוש אנשים כלל אוכל סוף סוף להתמקד בעצמי.

אני רווקה ללא ילדים בת 40.

מאז שהחל הווירוס אני עסוקה בסוג של "שיקום עצמי" שכולל שימוש בכספי הקצבאות לכסות את כל מה שלא הגעתי אליו בארץ, אבל אני תוהה אם זה מספיק טוב

לפי הערכתי ייתכן שמצב זה ימשיך עוד מספר שנים. אני לא מתלוננת מאחר שאני זכאית להשלמות קצבה שמנות אבל משהו בכל זאת מפריע לי, אפילו חשבתי לעשות ייעוץ און ליין עם פסיכולוגית מהארץ (כמובן תוך שימוש בקצבה...)

אני מרגישה שאני מתנדנדת בין בטלה מוחלטת לבין איזה ייאוש שעדיף לי לחיות כך מאשר מה שהיה לי בארץ, מה שנקרא "צרות של עשירים"

יש לי בן זוג שאני מסתירה ממנו את העובדה שאני לא עובדת, מנסה לצמצם הוצאות כך שהוא לא יחשוד בכך, ומאחר שהוא גר בנפרד ממני הוא אינו יודע ואין לו סיכוי לדעת. הוא במצב כל כך קשה שגם לא אכפת לו.
הוא לא מנחש שאני עושה קופה על הקצבאות ויתר האמצעים במדינה בה אני חיה. אני לא רוצה לאמר לו את האמת כי מדובר במשהו מאוד אישי. אף אחד לא מנחש. אני נראת ומתנהגת כמו הומלסית, ועושה רווחים של אלפי יורו בשנה רק מלשבת בבית ולאכול.

אנא עצתכם איך להזיז את עצמי ומה עלי לעשות כדי לדחוף את עצמי קדימה.