אני בן 16 ואני לא יודע מתי זה התחיל אבל שמתי לב לזה כשחברים שלי אמרו שאני מתנהג כמו משוגע, אם זה להיות מדוכא בלי שום קשר לכלום או הפוך להיות בהי כזה, להרגיש כמו אלוהים, אם זה לרוץ ברחוב ולצרוח בלי חולצה אי לחתוך את עצמי עם סכין כי אני מרגיש בלתי מנוצח או משהו, גם היו לי עוד מקרים כמו, שטיפסתי לבית של חבר שלי בקומה שניה והוא גר בבניין או שרצתי על השולחנות בכיתה שלי. זה כמו תקופות כאלה שאני מרגיש ממש מדוכא או ממש בהי. בשנה האחרונה התמכרתי לאלכוהול ואני שותה משהו כמו חצי לבקבוק שלם של וודקה (תלוי איך אני מרגיש) ביום. ניסיתי לחפש בגוגל על הבעיה שלי ומצאתי מאניה דיפרסיה, אני יודע שזה לא חכם לחפש בגוגל כי יש שם מלא דברים קיצוניים ולא נכונים , אבל הרגשתי שהייתי חייב לדעת מה קורה איתי. אלכוהול זה היה הדבר היחיד שנתן לי תחושה של שליטה, זה כזה מבאס לא לדעת מה אני ארגיש ומתי. איבדתי הרבה חברים בגלל מה שאני הבעיה שלי וגם האלכוהול. פעם היה לי פסיכולוג ופסכאטרית. הפסיכולוג שלי רצה שאקבל איבחון פסיכארטי לגבי מאניה דיפרסיה אבל ההורים שלי נלחצו. ניסיתי להתאבד פעמיים , בפעם האחרונה לקחתי כמעט קופסה שלמה של אדוויל , שצריך משהו כמו 3800 מג להרוג מבוגר ובקופסה היה 80 כדורים של 200 מג תעשו את החשבון.
ספוילר,לא קרה לי כלום , ברגע שלקחתי את הכודרים זו הייתה הפעם היחידה שבאמת הייתי מאושר לאחורונה לא מאנרגיות אלה באמת מאושר. אנשים אומרים לי לדבר איתם אם אני מרגיש מדוכא, אבל הם לא מבינים זה כשאני מדוכא אני רואה את העולם אחרת, אני רואה אותו חרא וזהו , אני לא חושב שאני צריך עזרה. אמא של חבר אמרה לי שלא נראה שיש לי מאניה דיפרסיה.
ודודה שלי אמרה שזה פשוט ההורמונים של גיל ההתבגרות עם הקורונה. הסיבה היחידה שלא ביקשתי עזרה מההורים שלי זה בגלל שאבא שלי הוא הלום קרב והוא חושב שאני לא זקוק לתרופות.
אני יודע שמשהו לא בסדר אולי זה מאניה דיפרסיה, אולי זה משהו אחר. מאז שהפסקתי עם הטיפולים אמא שלי עדיין מתעקשת שאקח את הפריזמה אבל היא לא מבינה שזה לא משפיע עלי, לקחתי את זה המון וזה לא שינה כלום. כל פעם שהיא נותנת לי את הכדור אני זורק אותו כשהיא לא רואה כי קראתי שלקחת תרופות נגד דיכאון עם אלכוהול יכול לחמיר דיכאון ואני מעדיף את האלכוהול הדבר היחיד שעוזר לי.
אני פשוט צריך לדעת איך אני מסביר להורים שלי מה יש לי, אם יש קשר לזה שאבא שלי הלום קרב לזה שאני מרגיש ככה ואם יקחו אותי מהבית אם אני אבקש עזרה (זה הפחד הכי גדול שלי)?
אני בחיים לא הייתי חושב לרשום בפורום , אבל אולי זה בגלל שאני מיואש או זה שאני חצי שיכור. בכל מקרה אם מישהו יוכל לענות לי זה מאוד יעזור לי.
שלום לך.
אני שומעת בדבריך הן את הקושי והן את החרדה העצומה מ"מה יש לך" וכיצד זה ישפיע על חייך. איני יודעת האם אכן מדובר במאניה דפרסיה וממליצה בחום שתניח לאבחון העצמי, שכפי שאתה עצמך מזהה יכול להוביל למקומות לא פשוטים. מעבר לכל אבחנה וכותרת, נשמע מדבריך שאתה מאוד סובל ומבולבל ולכן אני מציעה, עם כל הקושי הכרוך בכך, לבקש מהוריך שיפנו אותך לטיפול פסיכולוגי בו תוכל להבין טוב יותר מה קורה לך, ממה אתה סובל ומה יכול להקל עליך. גם אם היתה לך בעבר התנסות טיפולית שלא הביאה לשינוי משמעותי מספיק לא כדאי לוותר על האפשרות להיעזר בטיפול- לפעמים קשר עם איש מקצוע אחר, בגיל אחר ובתקופת חיים אחרת, יכול לסייע כפי שלא התאפשר קודם לכן. אני שומעת בדבריך גם את חוסר הרצון להקשות על הוריך אך יכולה רק לשער שאם אתה עצמך תקבל טיפול ומצבך ישתפר, גם הם ירוויחו מכך.
אני מבינה מדבריך שקשה לך מאוד לדמיין שיש מה שיכול לסייע לך ולשנות את מצבך, אך אני לא חושבת שזה המצב. תן לעצמך עוד הזדמנות לקבל עזרה במסגרת קשר אישי ותומך.
ליטל
