יש לי בעיה שאני לא מסוגלת שנכנסים אליי הביתה. זה לא שאני לא אוהבת אני פשוט מבועתת מעצם המחשבה הזאת. כשהמשפחה באזור ואחותי רוצה לקפוץ לשירותים כי יש לה פיפי אני בלי לחשוב אומרת לה לא. אני לא מסכימה לה לעלות לשירותים. אני מעדיפה שאם נכנסים אליי הביתה זה יהיה כשאני לא נמצאת בו, עדיף לי שיכנסו בלעדיי כי לא בא לי להיות בבית כשמישהו אחר נמצא. בעיקר משפחה. למרות שבזמן האחרון גם אמרתי לא לעלות אליי גם כשלא הייתי בבית. ואני ממש בקשר טוב איתם מאוד קרובים. לא יודעת מה יש לי אני ממש מצטערת על זה אחרי זה ומרגישה רגשות אשמה אבל אני ממש לא מסוגלת. האם אני חולה? (בת 29 )
שלום לך.
נשמע מדברייך שאת חווה פער משמעותי בין החשיבה הרציונלית, ההיגיון של "מה הבעיה שאדם קרוב יכנס אלי הביתה" לבין החוויה הרגשית והבלתי נשלטת שמתעוררת בך ומסמנת דבר מה אחר. לכן, אני מציעה לא לחשוב על מה שקורה לך במונחים של חולי אלא כעל אפשרות שנפשך מנסה לומר לך דבר מה, לספר לך על אזור חוויה שהוא כנראה לא מודע וחסר מילים עדיין. תהליך חשיבה מסוג זה אפשר וכדאי לקיים במסגרת טיפול פסכודינמי בו אפשר לנסות ולהקשיב למשמעויות שתחת ההתנהגות והתחושה שאינן ברורות לך. שיח מסוג זה מביא בדרך כלל הן להקלה ב"סימפטום" והן להרחבת ההכרות העצמית והחופש האישי.
ליטל
.jpeg)
