שלום, אני בחור בן 28. גילו אצלי באיחור רב לצערי מחלה אוטואימונית שגורמת לנשירה הצטלקותית בלתי הפיכה של השיער, ליכן פלנופילריס. איבדתי את רוב שיער הראש,חלק מהגבות,שיער גוף,ריסים בפרק זמן מאוד קצר. כיום אני לא מזהה את עצמי במראה(תווי הפנים שלי פשוט השתנו בקצב מאוד מהיר). אני מסתובב עם יחידת שיער היום שאמנם מזכירה מאוד את מה שהיה לי אבל זה פשוט לא אני. כיום מטופל בתרופות לא פשוטות של דיכוי חיסוני(מתוטרקסט,פלקוויניל,סטרואידים) כדי לנסות לעצור את המחלה. ניסיתי טיפול פסיכולוגי זה לא עזר. נוגדי דכאון למיניהם גם לא עזרו והאמת שאני כבר לא כל כך אוהב לחיות בתצורה הנוכחית. נשמע קלישאתי אבל אני נשאר פה רק בשביל החברים והמשפחה. אני סטודנט לרפואה ויש לי זכרון מעולה ואני לא חושב שאני אי פעם אצליח לשכוח את המראה הקודם שלי שאיבדתי בפרק זמן מאוד קצר ואני לא יודע איך ממשיכים מכאן. אני מאמין שחיים עם איכות חיים ירודה וסבל הם חיים שלא שווה לחיותם(ההשקפה האישית שלי). האם יש תקווה או שנדונתי בחיים האלה לסבל נפשי לצמיתות? האם אני אי פעם אוכל להשלים עם המום שהמחלה הותירה בי? המחלה הותירה בי צלקת פיזית ונפשית ונראה ששום דבר לא יכול לסייע וכל מה שנותר זה לסבול. אשמח לדעת אם יש דרך להפחית את המצוקה הנפשית. תודה רבה, מתנצל אם זה היה ארוך,א.ל.
שלום לך.
אני מצטערת לשמוע על הסבל הפיסי והנפשי שנגרם לך. נשמע שהשינוי שעברת אכן הותיר צלקת ושבמובן מסוים אתה עדיין שרוי באבל עמוק על אובדן המראה הקודם, האדם שהיית ואולי גם הביטחון בגופך וביציבות והביטחון שהעולם מציע. זוהי אכן התמודדות לא פשוטה ואני מציעה להתייחס אליה כאל תהליך אבל מורכב אשר ההחלמה ממנו היא אטית והדרגתית. במובן זה, אני לא חושבת שיש סיבה לאובדן תקווה- יתכן והדרך לא תהיה קצרה ותדרוש ממך מאבק והחשקה "בכוח" של התקווה, אך אנשים מחלימים מאובדנים קשים ואין סיבה להאמין שאתה לא תוכל לעשות זאת. לכן, אני מציעה לא לוותר על האפשרות של טיפול פסיכולוגי. לפעמים פנייה לטיפול בזמן אחר, שיטה אחרת ו/או מטפלת.ת אחר.ת מאפשרים שינוי ושיקום שלא התאפרו בתנאים וזמנים אחרים.
אל תוותר.
ליטל
.jpg)
