כל כך קשה לי מאז החזרה לטיפול אחרי ההפסקה אני לא מצליחה לחזור לתחושת היציבות של לפני החגים, אני לא מרגישה מוחזקת מה שכן הרגשתי לפני, אני מפחדת ממנה, היה לי פחד בתחילת הטיפול אבל עכשיו הוא הרבה יותר, אני מפחדת לשתף אותה אני מפחדת שהיא תהיה קשה אלי וקשה לי מאוד כי גם הפרעת האכילה שלי החמירה מאוד מאותה תקופה , הייתי בטוחה שזה יתייצב עם החזרה לטיפול אבל זה לא קורה וקצת שיתפתי את המטפלת במפגש הפעם והיא לקחה את זה רציני מדי למרות שלא תארתי לה ממש את העוצמות כי פחדתי, היא אמרה שהיא תשאל גם בפעם הבאה ותעקוב ואולי נצטרך להוסיף אפשרויות ואני נורא מפחדת להיות כנה איתה כי אני מפחדת שהיא תחייב אותי לעשות דברים שאני לא רוצה ועוד יותר אני מפחדת להיות מדי מורכבת בשבילה ואז היא תחתוך עלי ומצד שני כל כך רע לי עם זה זה כבר כמה שנים אבל כל הזמן הייתי די בהכחשה עם עצמי הייתי לגמרי בטוחה שכשארצה אוכל לעצור את זה ולאחרונה אני מתחילה להבין שזה לא בדיוק בשליטתי כמו שתמיד חשבתי וכמה זה מנהל אותי וכמה זה מדכאאא אותי וזה הדרדר ממש שאין לי מנוחה ואני מרגישה כל כך לבד עם זה ועם הכל ובא לי לא להיות
שלום לך.
חופשה היא אכן חוויה מטלטלת ביותר, ובפרט בשלבים מוקדמים של הטיפול בהם הביטחון והקשר רק הולכים ונרקמים. לכן, חשוב שאת מזהה כי חלק מהקושי במתן אמון אינו קשור לאיכות המטפלת והטיפול אלא להיבטים העמוקים הנוגעים למפגש ויצירת קשר עם אדם אחר. במובן זה, אני יכולה רק להציע לא לוותר, אלא לאזור אומץ ולהמשיך בדרך בה התחלת ללכת: לשתף את המטפלת בתכנים ובקשיים ולסמוך על כך שצעד אחר צעד תחושת הבדידות יחלשו והקשר יהפוך למקור כוח דרכו אפשר להתמודד עם התכנים והאתגרים שהביאו אותך לטיפול.
ליטל
.jpeg)
.jpg)
