אני ממש מדוכאת עקב משברים שונים. המטפל שלי לא מבין עד כמה קשה לי. אני חושבת להפסיק את הטיפול כי זה מביא לי המון סבל להתעסק בבעיות שלא ניתנות לפיתרון. מה עוד יכול לעזור לי אם אני אוותר על הטיפול?
אין לי אף אחד בעולם להתייעץ איתו.
אני מבואסת שהתחלתי טיפול כי בלעדיו הצלחתי להתעלם ולהתנתק ועכשיו הכאב והסבל לא נותנים לי מנוח.
שלום דניאל.
אני שומעת בדברייך, לצד הכאב והתסכול, שני היבטים אליהם את מייחסת. הראשון נוגע לתחושת הבדידות והיעדר המובנות, אשר נשמע שעולה הן מול המטפל והן באופן רחב יותר. תחושות מסוג זה קשורות במקרים רבים הן בדיכאון והן בחוויות נפשיות הטבועות בנפש ואותן יש לברר בטיפול. לכן, מציעה לשתף את המטפל בתחושה שאינו מבין לעומק את סבלך, ולראות לאן יקח אתכם השיח על כך. היבט שני שנדמה לי שעולה מדברייך נוגע להתמודדות עם ה"הצפה" שהכניסה לטיפול מעוררת. זהו אכן שלב לא פשוט בטיפול בו הדברים נגישים ולכן מייצרים כאב אך עדיין לא מעובדים דיים, ולכן את עדיין לא נהנית מפירות העבודה הטיפולית. אני חוששת שאין פתרון מהיר להיבט זה, אלא רק להזכיר לעצמך כי מדובר בשלב שרב האנשים הפונים לטיפול מתמודדים אתו, ובמרבית המקרים הוא חולף ומביא עמו צמיחה ושינוי.
לצד כל האמור, מציעה לבדוק בינך לבין עצמך ועם המטפל האם יש צורך בשינוי מסוים במסגרת הטיפולית. במקרים מסוימים, הוספת טיפול תרופתי ו/או העלאה של תדירות הפגישות, אפילו לתקופת זמן קצרה, יכולים להקל על הסבל ולקדם את התהליך הטיפולי. זו כמובן לא המלצה לנקוט בצעדים אלו, אלא הצעה לבדוק אותם יותר לעומק אם הם רלוונטיים ומדברים אלייך. בכל מקרה, אל תתייאשי. הדרך לא קצרה ולא פשוטה אבל זכרי שרב המטופלים נתרמים מטיפול בצורה משמעותית בסופו של דבר.
ליטל
