דיברתי עם מישהי מהמשפחה שלי על כמה דברים שהפריעו לי שקרו בעבר, כל מיני דברים שאמרה לי או עשתה שפגעו בי .
כמעט את הכל היא הכחישה. על אמירה מאוד קשה שאמרה לי בעבר אמרה "לא אמרתי דבר כזה".
על פגיעה מהתנהגות שהיא כן זוכרת: "נו וכמה פעמים זה קרה". אין לה הבנה איך הקשר שלנו היום מושפע מההתנהגות שלה לפני שנים. ואין אפשרות לכל דיאלוג מבלי להסכים על נקודת התחלה, כשהיא טוענת שהיא לא זוכרת. 
"זכותי" הייתה מילת המפתח במהלך השיחה שלנו.

אמרתי לה בשלב מסוים, על כל דבר שאני אומרת לך שנפגעת ממני את אומרת לי "זכותי" כאילו את ילדה קטנה, וזאת מבלי להתייחס לחלק של הפגיעה שלי.
סיפרתי לך על כמה ארועים שההתנהגות שלך כלפי פגעה בי, האם בכולם האחריות היא רק שלי? 
אין לקיחת אחריות, אפילו לא הודאה באירועים שקרו, זה לא רק כסף שהובטח ולא ניתן בסופו של דבר, או הפצת מידע עלי מבלי לבקש טרם לכך את רשותי אלא הבריחה מכל התנהגות מוסרית בטענה ש"זכותי".  
אני חושבת שהבעיה התחילה ממני, בכך שהתייחסתי אליה כמו אל אישה בוגרת, אחראית, בעוד שמעשית כשמדובר בלקיחת אחריות על הבטחות היא מתנהלת ומתנהגת כמו ילדה קטנה. שרוצה זכות להגיד מה שהיא רוצה אך לא את האחריות שמגיעה עם ההבטחות והציפייה לקיומן.
יש אנשים, שאוהבים מאוד, רוצים לעשות טוב, אבל לא לוקחים אחריות על הבטחות שלהם, חוזרים בהם, ולא יוציאו מהפה את המילה 'את צודקת.' 'טעיתי'.
הם לא מסוגלים להבין את הקשר בין המילים שלהם לבין ההתנהגות.
שהם מעוניינים לשמוע אמירות קלות נוחות עבורן.
הם לכאורה משתוקקי לשיחה "בואי נדבר", אבל אם נגיע במהלך השיחה להבטחות שהופרו, מעשים שגרמו לפגיעה, צריך להפסיק את השיחה. איך אפשר לדבר עם מישהו שלא לוקח אחריות על הבטחות שלו? שמעמיד פנים שהוא לא זוכר, וגם כאשר הוא זוכר שביצע פגיעה הוא ממעט בחשיבות שלה?