שלום,
אני בחור בן קרוב ל30, מצוי באיזה מצב של "תקיעות" בחיים, זה מתבטא על פני השטח בכך שאני מפחד מזוגיות ואינטימיות, ומרגיש נחיתות קשה בקרב גברים. במשך שנים ארוכות נגעלתי מעצמי כגבר וכעסתי על עצמי ללא הפסקה. כבר מהאינסטינקטים הגבריים הראשונים ביותר הרגשתי אשמה ושנאה עצמית, עד מצב שכל המיניות שלי מודחקת חזק חזק כי היא פשוט גורמת לי לכעוס על עצמי ולשנוא את עצמי. כך שאני בתוך גלגל כזה שאני לא מחפש זוגיות כי אני מפחד מהאינטימיות ומהביצוע, וכך אני שונא את עצמי עוד כי אני מרגיש שאני לא מספיק גבר.
אמא שלי תמיד דיברה על כך שהיא לא סבלה את אבא שלה ושהוא היה אלים וכועס כלפיה כל הילדות ושהיא פחדה ממנו מאוד, ועד היום היא כועסת עליו מאוד מאוד ומרגישה שהוא פגע לה אנושות בביטחון העצמי.
תמיד הרגשתי שלהיות גבר זה סוג של מגעיל, או מגונה. אני זוכר שכשהייתי בן 8 הרגשתי כאבי בטן והרופא ביקש לבדוק לי את איבר המין ואני בשום אופן לא הסכמתי, גם כשהסבירו לי שזו רק בדיקה ושהוא רופא ושזה לא אסור שהוא יבדוק אותי, התביישתי באיבר המין שלי.
אבא שלי אדם די אדיש ולא מראה שום רגש כמעט (על גבול הדכאוני לדעתי) ואמא שלי לפעמים מתפארת בכך שהיא בחרה בו כי הוא לא מסוגל לכעוס, וזאת כפיצוי על החוויה שהייתה לה עם אביה, חוויה שהיא לא מוכנה בשום אופן לחוות שוב.
אמא שלי הייתה הרבה יותר סבלנית כלפי אחיות שלי מאשר אליי, היא דיברה איתם והסבירה להם דברים על הגוף כשהגיעו לגיל התבגרות, אבל אליי היא הייתה חסרת סבלנות וכעסה עליי כשניסיתי לשאול ולקבל מידע. היא גם ארגנה להם פעילויות של ילדות, אבל היא לא אירגנה לי פעילויות של בנים, ואפילו עודדה אותי לעסוק בדברים פחות גבריים בתור ילד, כמו לאפות עוגה עם חבר.
יכול להיות שבעקבות החוויה של אמא שלי מאביה, היא מפחדת ונרתעת באופן תת מודע מגברים, ולכן היא משדרת לי שגבריות היא מגונה? היא מעולם לא העצימה או שיבחה אותי בתור גבר. יכול להיות שהגברים היחידים שהיא מוכנה לראות סביבה הם גברים מסורסים?
לפי התיאוריה הפרוידיאנית אני מבין שחרדת הסירוס מתרחשת בין אב לבן, יכול להיות דבר כזה אמא מסרסת?
לאחרונה הבנתי שבתור ילד קרה פעם או פעמיים שהייתי מתחפש בפורים לילדה, מרצוני החופשי, בלי עידוד לכאורה של אף אחד. למעשה זה היה עוד לפני שהבנתי בכלל מה הדינמיקה המינית שקורית בין בנים ובנות. יכול להיות שבתת המודע שלי הבנתי שרק בנות מקבלות יחס של כבוד ושביטאתי איזה רצון מודחק "לרצות" את אמא ולהפוך לבת, ובכך לזכות ביחס מכבד ממנה?
שלום אבי.
ההסבר הפסיכולוגי שאתה מציע אכן נשמע סביר, אך נדמה לי שהעניין אינו מציאת ההסבר ה"נכון", אלא השאלה כיצד תוכל להניע את חייך מהתקיעות אליה נקלעו. כפי שנדמה שאתה מזהה בעצמך, דינמיקות נפשיות המונעות כבר מהילדות המוקדמת נוטות להיות בעלות השפעה רבה ובמרבית המקרים לא קל לשנות אותן בכוח ההבנה בלבד, ובאופן עצמאי. לאור זאת, מציעה לשקול פנייה אל טיפול פסיכולוגי בו תוכל לבחון את הנושא ואת הדינמיקות שעיצבו אותך יותר לעומק, וכך לאפשר לעצמך יותר חופש ומרחב פעולה.
ליטל