קשה לי נורא. אני לא מצליחה להביא את עצמי בפגישות עם המטפלת. אני לא מחוברת לכלום וגם לא לעצמי וכל מה שמרגישה זה רק אחר כך. בפגישות עצמן הכל כל כך מנותק וחסר משמעות.
שום דבר לא עוזר לי להרגיש בפגישות את הדברים שאני מרגישה ביניהם. הכל באותו רגע נעלם והופך לחסר משמעות וחיבור.
זה קשה לי מאוד ככה. זה לא שיש לי דברים בראש ואני לא מרגישה בנוח / קשה לי לשתף . זה אפילו לא שם עדיין. מבחינתי זה שלב מתקדם. פשוט לא עולה לי כלום באמתתת. כלום. כלום. כלום. וגם אם אני מדברת על דברים זה בצורה כל כך מרוחקת ומנותקת בלי יכולת להביא אותם באמת וממילא בלי יכולת להיעזר. ואני כבר מיואשת המטפלת שלי טובה מאוד את זה אני יודעת ומרגישה, היא בלי סוף מנסה לעזור לי מכל כיוון אפשרי אבל אני פשוט ריקה! ונעולה!! וקשה לי מאוד כבר קשה לי נורא אני כבר מרגישה גם במהלך השבוע נורא קשה אני נלחמת עם עצמי כל בוקר לקום ללכת לעבודה. אין לי חשק לכלום ולאף אחד. אני רוצה לישון שבוע רצוף אבל אפילו לישון בלילות אני מתקשה. אני מרגישה שאני באמת טובעת בתחושות נוראיות שאני לא יודעת להגיד אותם אפילו לעצמי אין לי מילים להסביר גם לך וזה קשה כל כך ואני לא יודעת מה אני יכולה לעשות מרגישה באמת חסרת כל סיכוי ותקנה :(
שלום לך.
אני שומעת בדברייך את הקושי, הכאב והבדידות, ואת הדאגה מכך שהדברים נתקעו ולא ישתנו. לצד זאת, אני רוצה להזכיר לך שלא תמיד הרגשת כך בתקופה האחרונה, ושהתחושה שלך שהמטפלת טובה ושאפשר לסמוך עליה היא חשובה מאוד. תהליכים טיפוליים רבים עוברים דרך תקופות של תקיעות ו"נפילות", ומגמה זו עשויה להתחזק דווקא בעקבות או לקראת תנועה נפשית משמעותית. במובן זה, חשוב לא להתייאש מהמצב אלא להשתמש בו גם כן כחומר לעבודה טיפולית, אשר בירור ועיבוד שלו יכול להביא לשינוי ותנועה נפשית.
ליטל
