אני לא מצליחה להבין את הפער בין ההרגשה שהשנתיים האחרונות הן התקופה הכי טובה שהייתה לי מזה שנים (צמיחה לאחר משבר) תקופה שבה מצאתי מקום לעצמי ולמדתי לחבב את עצמי ולהיות שבעת רצון, לבין תחושות של כאב וריקנות שלא מניחים לי.מרחפים מעליי ולפעמים תוקפים בלי סיבה.
זה בלתי ניתן לריפוי? למה בכלל מרגישים רחקנות גם כשיש הרבה דברים טובים והכל בסדר?
שלום לך.
למרות שאת פונה בשל הפער המכאיב שאת מתארת, אני שמחה מאוד לשמוע את דברייך על השנתיים האחרונות. איזו דרך אמיצה עשית.
קשה לי להשיב על שאלתך מפני שיכולים להיות גורמים רבים מאוד ל"דרישות השלום" של הכאב והריקנות- החל מאירועים בחיי היומיום המהווים טריגרים ולוחצים על פצעים שהגלדתם טרייה עדיין, ועד להיבטים רגשיים מורכבים יותר כמו פחד להתמסר לטוב ואז ליפול ולהיפגע, או קושי להיפרד מחלקי-עצמי כואבים אך מוכרים, גם אם לטובת "עצמי" מאושר ומסופק יותר.
איני כותבת לך שכדאי לדבר על כך בטיפול מאחר ואני בטוחה שאת עושה זאת,
אך מזכירה שבנפש הדברים הם לעולם "ללא סיבה", והם תמיד חלק ממהלך נפשי הטומן בחובו גם אפשרות לצמיחה ושינוי.
ליטל
