לא נהניתי בתיכון. זה היה פשוט סבל נפשי של שלוש שנים. ביטחון עצמי ברצפה, הרגשתי כל כך לא טובה, לא יפה, לא חכמה, תמיד חייבת להוכיח את עצמי. רוב הזמן הסתרתי את מה שהרגשתי כי לא רציתי לשדר חולשה. מנעתי מעצמי לדבר וכמה הייתי צריכה לדבר. בכיתה יב נכנסתי לדיכאון ודי התמוטטתי נפשית, הפסקתי להגיע. בזכות הצוות הלימודי שהתחשב בי והורים שדאגו לי לטיפול הצלחתי לסיים עם בגרות מלאה.
הרבה אנשים חווים הרבה דברים לראשונה בשנות העשרה, אני מרגישה שאצלי הכל קרה בדיליי כי לא תפקדתי אז כמו שצריך. משהו שהיה לי מאוד חסר וצובט אותי עד היום - אהבת נעורים ראשונה.
תמיד חלמתי בתור נערה על הרגע הרומנטי הזה, הנשיקה הראשונה. היו בנים שחיבבתי אבל הייתי יותר מדי חסרת ביטחון בשביל לעשות משהו. היה רק בחור אחד שממש התאהבתי בו, הוא היה פשוט מקסים והוא היה חבר מאוד טוב שלי. אחרי שנתיים החלטתי שאני מספרת לו. עד היום לא יודעת מאיפה היה לי את האומץ, זה כנראה ממש העיק עליי. הוא דחה אותי וביקשתי ממנו לנתק את הקשר כי זה היה לי קשה מדי.

עברו כבר כמה שנים מאז. הדייטין רקורד שלי מלא בבחורים שניצלו אותי, גם אני אשמה, הייתי מטומטמת. נכוויתי אבל למדתי. היום אני כבר עם ביטחון עצמי יותר גבוה ועם קצת יותר ניסיון. אני נמצאת במערכת יחסים עם בחור שניכר שמאוד אוהב אותי. הוא בן 30, אחראי ואינטליגנט עם עבודה מסודרת, מנומס וחביב, באמת בחור להביא להורים.
לא מזמן התחלתי ללמוד. פגשתי באוניברסיטה בחור בערך בגילי, מרושם ראשוני הוא היה באמת מאוד נחמד. יש לו עיניים כחולות מאוד ושיער בלונדיני, המראה שלו לא שובה במיוחד אבל יש לו מן יופי נערי. היה בינינו איזשהו קליק. כמובן שלא יזמתי דבר, אני לא יכולה אפילו לחשוב על בגידה, מבחינתי זה דבר נורא. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו וגם אם הצלחתי להתעלם מהמחשבות במהלך היום, אני חולמת עליו בלילה. מרגישה שוב כמו נערה מתלהבת. אני אוהבת את חבר שלי, יש לנו את הקשיים שלנו כמו לכל זוג אבל המערכת יחסים שלנו חזקה, עברנו המון ביחד. זה כל כך מתסכל כשאני לא מצליחה לשלוט על מה שאני מרגישה. אני מרגישה אשמה שאני חושבת על מישהו אחר. אני אומנם לא בוגדת פיזית אבל הראש שלי במקום אחר.
באופן מסוים אני חושבת שאותו בחור מייצג איזושהי ציפייה לאהבת הנעורים שלא מומשה. אנחנו כמעט באותו גיל, הוא קצת מזכיר את הבחור שהתאהבתי בו בתיכון מבחינה חיצונית. אולי בגלל שחבר שלי יחסית מבוגר ממני, והידיעה שהקשר הזה הוא פוטנציאלי לחתונה, אני מבינה שאני אפספס את ה״הזדמנות״ לחוות אהבה צעירה עם מישהו בגילי. זה מטופש אני יודעת.
יש לנו קורס משותף אבל הוא כנראה פרש. אין לי דרך ליצור איתו קשר וזה כנראה לטובה. עדיין מרגישה מאוד לא שלמה עם עצמי. הלוואי ויכולתי לחזור אחורה בזמן, הייתי אומרת לעצמי בתור נערה להתעודד ולצאת החוצה, לחוות את כל מה שכולם בגיל הזה חוו לטוב ולרע, לא לפחד ולהתחבא, לסמוך על עצמך ואם משהו יושב על הלב, אז לדבר.
איך אפשר להתמודד עם תחושת הפספוס הזו?
תודה שקראתם.