השעה 5 וחצי
אני עולה במדרגות
תמיד עליתי במעלית אבל עכשיו אני מרגישה שאני צריכה זמן
מגיעה לקומה חמישית
דופקת על דלת מוכרת עד כאב
היא פותחת
לא השתנתה הרבה
אותם הבגדים
אותו החיוך בעינים
הבישום הקליל
הצליל של הפעמון רוח מהמרפסת
היא מזמינה אותי להכנס
אני נכנסת
מתיישבת על הספה
מסתכלת על המקום שבו נולדתי נפשית
שבו חויתי את תנודות הנפש הכי חזקות שלי
שבו קבלתי את ההכלה הכי גדולה שיש
היא מתישבת מציעה משו חם
אני מעדיפה לדבר
שמה לה על השולחן את השטרות
כדי שלא אשכח
היא שואלת מה שלומי
ופתאם באלי לבכות
בכי ישן שכלוא בתוכי מלפני שנה וחצי
בכי כאוב ומתגעגע אשם ופגוע
בכי של נטישה ובעיטה במקום הכי רך של הלב
אבל אני לא בוכה
במקום זה אני מתחילה לדבר בקול שקט שקט וייסורי לב
מספרת לה מה עברתי
ואיך התבשל אצלי הכאב ומברית טיפולית ואמון זה הפך למשהו שא"א לזכור כי זה דוקר כמו להישרף חי
סיפרתי לה איך הרגשתי כשהיא אמרה לי לא
ופיזית הרגשתי את הדלת של הלב שלה נטרקת לי בפרצוף
והרגשתי מטומטמת שהאמנתי לה שהיא לעולם לא תעזוב אותי
והאשמתי את עצמי
שאני לא מצליחה לשחרר
ואיך כעסתי על עצמי
שאני אובססיבית ומתוסבכת
ושהכל בגללי
וכשלא הצלחתי להכיל את הרגש הזה של הפגיעה
זה הפך לכעס
כעס כועס עלי וגם עליה
שהיא לא שמרה עלי
שהיא הלכה לילדות אחרות
שהיא הבטיחה לאהב אותי תמיד
ועכשיו אני מרגישה שכבר לא
וזה הפך לי את הקרביים
ואת הלב
והקליניקה המדהימה שהיתה שלה
נחרבה עד היסוד
והשלט נעקר
אין בו כלום היום
אני לא מעיזה לבדוק מה קורה שם
וכל החדרים שהיו מלאים באור שהקשר שלה נתן לי
הכל הפך לחושך
לכאב שא"א להכיל
והתחלתי להרגיש אבודה
כמו גוזל שנפל מהקן
כמו חתולה עם פרווה רטובה שמייללת נואשות
כמו הומלס שבולש ברעבתנות אחרי אוכל
איבדתי את הבית שלי
כבר לא היה לי את המקום החם לשבת ולדבר עם עצמי ולקבל הכלה ואמפטיה
והרגשתי לבד
והלב הזה דקר אותי
ואז התחלתי לשנא אותה
כי מה זה עוזר להזכר בה אם זה לא נותן לי כלום ורק מכאיב
אז כל מחשבה שהגיעה שקשורה לכאב הזה צרחתי לה תמותי
וכל פעם שהרגשתי שאין לי בית
התפללתי לקבור אותה בתוכי
ספרתי לה גם על על החברה הההיא.שנטשה גם כמוה בדיוק
אפילו שהיא יודעת.
ועל זה שהיום הלב שלי הוא כמו עזה
חורבות ורוח רפאים ומשפחה בבונקר
ספרתי לה איך כל הכאבים משתוללים ביחד כשמדובר בילדה הקטנה שלי
ואיך אני בורחת מקשרים
העיקר לא להיות נוכחת
סיפרתי לה כמה חיזקו אותי השיחות שלנו וההודעות שלה וכשהיא התקשרה אחרי שילדתי זה עטף לי את הלב
ואז הכאיב ודקר ושרף כי זה הזכיר לי את הבית שהיה לי אצלה
שהיה לה אצלי
זה הזכיר לי כמה אני לא מוגנת יותר
בכיתי לה שהיום על הלב שלי יש שריון כבד
שאפחד לא נכנס
שבכניסה וביציאה יש גלאי שמחפש אחרי אהבה
ואם יש אז הוא זורק את הקשר מהלב
סיפרתי לה שאני שונאת את המקום הזה
שבו זמנית אני כמהה לו ככ
שאני אוהבת אותה ושונאת אותה באותה רמה
שאני מפחדת ממנה וממה שהיא הצליחה לעשות בי
שהיא קילפה לי את הגלד ועכשיו כל נהרות הכאב והפגיעה חשופות ככ
יותר מאי פעם
שאני שוקלת לחזור אבל לאדעת אם זה נכון לי ומצד שני הלב דורש הביתה
והיא מקשיבה
והעינים החומות שלה מרוכזות רק בי
כמעט כמו פעם
והיא עוצרת אותי כדי לשמוע טוב יותר
אני מספרת לה שאני מרגישה ילדה שלא גדלה
בת 25
ושיש לי ילדים מהממים ושקים של נקיפות מצפון
כי אני ילדה
ואני לא מצליחה להיות האמא שחלמתי שתהיה לי
עבורם
והיא מקשיבה
ואז כשכבר נמאס לי לדבר ובאלי לשמוע גם אותה
היא אומרת לי
שהיא מבקשת סליחה
שזה באמת היה לא נכון להפרד בלי עיבוד פרדה
שהיא מבינה שהכל קטוע לי
שהיא מצטערת על מה שהרגשתי
שחשוב לה שאני אדע שהיא אוהבת אותי
שהיא מתפללת עלי
שהיא דואגת לי . ממש
שאם לא הייתי ככ אצלה בלב לא היינו נפגשות היום
שהיה חשוב לה לשמוע אותי
המילים שלה חמות לי
הם עושות לי כוויה בלב
ודמעות בעינים
אני רועדת מדחיה
מפחדת עד מוות שהיא תיגע בי שוב
מצד שני הלב רוצה הביתה
היא מדברת בשקט
מסבירה לי שהיא תשקול את הדברים מול המטפלת העכשוית
זו שאני לא מצליחה להתחבר אליה
אפילו להישיר מבט בגלל הפחד מקשר
היא אומרת שהיא תבדוק באמת מה נכון עבורי
ומה נכון עבורה
מפרטת לי על פרויקט גדול שהיא נכנסה אליו לפני שנה
ממש שבוע לפני שהתקשרתי
שהיא עדיין בו
שהיא עמוסה מאד
וזה לא אומר שהיא לא רוצה לקבל אותי
אבל היא לא יכולה לבטל מטופלים קיימים
אני מתעקשת שתבדוק
שתמצא זמן
אני חיבת
היא מחייכת אלי בהשלמה
אומרת שנהיה בקשר לשני התשובות
אנחנו מסתכלות אחת על השניה
היא אישה בת 50 ויותר
אני ילדה נשואה בת 25 עוד מעט
ואז אני פוסעת לדלת
בידיעה שאולי זו הפעם האחרונה בחיים שאני רואה את הבית הזה
************
שבוע הבא אני נפגשת עם המטפלת הראשונה שלי שכתבתי לך עליה
אני פוחדת נורא
פוחדת לאבד את הקשר ומצד שני מטרת הפגישה לפתוח את הכאב ולעבד אותו מולה סוג של עיבוד פרדה כזה
ובמקביל המטפלת העכשוית אמרה לי שהיא תשקול יחד עם המטפלת הראשונה אולי יעשה לי טוב לחזור לטיפול הקודם כי בטיפול העכשווי אני לא מצליחה ליצר ברית טיפולית ולא מצליחה לייצר קשר
ואני פוחדת נורא להרוס את ההזדמנות הזאת
לגרום לה לא לרצות אותי
אני רוצה לחזור ומאמימה שאנחנו יכולות להמשיך לעשות דרך מצד שני אני פוחדת אולי אני נכנסת לטיפול עם מטען כבד מדי
אולי כן עדיף להישאר במתכונת של הטיפול הנוכחי?
אני מרגישה שהלב שלי לא יעמוד בעוד דחייה אם היא תגיד לי שהיא לא יכולה או לא חושבת שנכון לי להמשיך אצלה שוב ישבר לי הלב נורא
ישלך עצות או חיבוק בשבילי?
אני מרגישה דפוק שזה ככ מעסיק אותי כאילו אין לי עוד בעיות על הראש ועל הלב.
שלום לך.
על אף שסיימת את דברייך בשאלה, נדמה לי שאת חשה בעצמך שהחלטה מהסוג שאת מתארת מוטב לקבל עם שתי נשות המקצוע שמכירות אותך ומלוות אותך, כעת או בעב. אולי השאלה נתנה "לגיטימציה" פשוט לשתף באירוע המטלטל שחווית דרך המפגש המחודש והמחשבה על חזרה לטיפול הקודם.
אני שומעת, ומקווה שהדרך בה תבחרי תהיה טובה לך, מצמיחה ומגדלת.
ליטל
