שלום ליטל, תודה רבה על תשובתך מהבוקר לגבי המטפלת שנותק עמה הקשר.
לא פשוט לי להתקשר שוב. השארתי כבר שתי הודעות שלא נענו לפני כמה שבועות, ואז עוד תקשורת סמס קצרה (ביוזמתי) בה הבנתי מה קרה, ואיחולי החלמה. מאז - דממה. ומה, הרי בקשר הזה שטחתי ופרקתי את המקומות הכואבים והפרטיים ביותר שלי, לגמרי חד צדדי כטבעו של קשר מטפל מטופל, והכל סביב הקושי שלי עם ניתוק ונטישה. עכשיו מה, אשוב להתקשר ונחדש את הפגישות כדי לדבר על כמה שגם איתה זה קרה?
אני מחפשת איך לתמוך בעצמי בנקודה הספציפית הזו, שלא דרך פגישות חדשות. או לפחות להבין למה אני פגועה כל כך. אחרי הכל, הנסיבות הן תאונה וכו'. אז מה אם פעילה במקומות אחרים מאז, אולי עדיין לא פנויה נפשית לחזור ולטפל. אולי זו בכלל הפסקה מבחינתה, וכמה אגואיסטית אני יכולה להיות.
תודה לך, ושבת שלום
שלום נטלי.
ראשית, איני חושבת שמדובר באגואיזם אלא בכאב מובן ולגיטימי הן על הנתק ממקור תמיכה וסיוע בתקופה רגישה, והן על האופן בו התרחש הנתק. פרידות, אובדנים ונתקים נוגעים ומפעילים אזורי נפש לא פשוטים אצל כולנו, מאחר והם מעירים לחיים את הפרידות ה"רגילות" והמטלטלות שליוו אותנו לאורך כל מסלול חיינו. במובן זה, יתכן והנתק של המטפלת גירד הן את פצעי האובדנים האחרונים שחווית והן פצעים קודמים, הנוגעים לאירועי עבר נוספים. בהתאם, מאחר והכאב קשור לא רק בהווה אלא גם בעבר, החשיבה הרציונלית על המצב אינה משנה את החוויה הרגשית.
אני חוששת שאין דרך תמיכה או הקלה ספציפיים עליהם אני יכולה להצביע, אלא רק להציע להניח עד כמה שאפשר לאשמה על ה"אגואיזם", ולקבל בהבנה את הרגשות ובעתיד, אם תרצי, ליצור קשר לכל הפחות כדי לשתף במטפלת את רגשותייך. יתכן ויקל עלייך גם אם לא יתהווה להמשך הטיפול.
ליטל
.jpg)
