היי ליטל

אני בטיפול המון המון המון זמן. יותר מעשור. בקרוב יותר מ 2 עשורים. בחורה בוגרת, בעלת משפחה, נורמטיבית סה"כ שמתקשה לנתק את הקשר, שחווה עוצמות עזות של חיבור ותסכול נחבא פנימי באותן עוצמות של הבנה כי נוצר משהו משמעותי ועמוק בטיפול ועליי להחזיק זאת בתוכי בגזרות הקיימות של הקשר הטיפולי, ואולי וייתכן אף , כי לולא הקשר הטיפולי לא הייתי מעזה לתת לעצמי מעוף רגשי שכזה.

לצערי אני מתמודדת שבוע אחר שבוע עם צורך עז להמשיך את הקשר והתקשורת עם המטפלת גם לאחר סיום המפגש הטיפולי. התחושה היא שאני רוצה לכתוב לה עד כמה קשה לי, שסיימנו את השעה ויותר הטיפולית אך הדברים מבעבעים בתוכי שאני רוצה עוד ויותר וכי אין בזה דיי.

זה קשה מנשוא. אני נמצאת בחוויה מתמדת של החזקה שבועית שלי את עצמי שזה מה יש ועליי להתאפק עד המפגש הבא בעוד שבוע. מתנחמת שהעומס שאני חווה בעבודה במהלך כל השבוע מסיט את מחשבותיי מה"אין" ומ"העדר" ומודה על כך שהעומס מכריע את הגעגועים. שבחדר מדוברים לפרקים רחוקים. ועם כל מה שכתבתי בחדר אני מבינה שהגעתי לטיפול. לא מרגישה ניכור, אך מאוד נבלמת מהסיטואציה שהיא חדה וברורה ומתפתחת ממה שאביא לחדר.

במובן זה אני חשה כי כשלנו בטיפול. למרות הקשר העמוק והאמיתי שנוצר אני מרגישה עצמי מסתבכת בנפתולי הקשר, ממאנת לסיים, מתוך מחשבה כי אני נותנת לעצמי מתנה יקרת ערךךךך, וזה המודל לפיו היא מתקיימת. שעה וחצי אחת לשבוע. בניגוד לעבר אני פחות עסוקה במקום של המטופלים האחרים ושאני עוד אחת מיני רבים. לצערי אני חשה שאני מבכה את דמות המטפלת שהיא כחלופה לאמא ששם יחסיי עימה סבוכים.
לא יודעת.
מורכב לי מידיי ולמדיי.
תודה ליטל על היכולת לכתוב ולשתף ולהאחז בכך עד הפגישה הבאה. היום קיים בי צורך עז לפנות לגורם חיצוני ולא במייל למטפלת (שאני כן משתמשת לעיתים רחוקות ביותר כשאינני מצליחה לנוע בתוך השוטף של היומיום). תודה.