שלום,
שלחתי את בני לטיפול פסיכולוגי בשל קושי והרגשת תקיעות ורצון להבין דברים (לאחר השחרור מהצבא ולאחר הטיול הגדול).
מדובר בבן 24, שלפני הטיפול היו לו רוב הזמן יחסים טובים עם בני המשפחה, למעט ויכוחים פה ושם, התנהג באופן רגיל, אהב את עצמו, היה עם ביטחון עצמי, והרבה הומור.
לאחר מס טיפולים שמתי לב שחל בו שינוי לרעה. כשדובבתי אותו הסביר, שהפסיכולוג אומר שכל מה שהוא חווה זה בגלל הוריו, שלא היינו הורים מספיק טובים.
כשבני סיפר לפסיכולוג על אירועים מסוימים עם אחיו, הפסיכולוג דאג לחזק אותו ולהוציא את אחיו כאשמים.(זאת לפי דבריו). וכל זאת רק מדברים שהוא סיפר מנקודת מבטו הסובייקטיבית.
לאחר מספר חודשים של טיפול, שמנו לב שהביטחון שלו ירד, פחות סומך על עצמו, מאשים את הוריו ואחיו במה שעובר עליו, מתלהם, עונה בבוטות, כעוס רוב הזמן ואומר שהוא שונא אותנו.
בהיותו ילד הוחרם ע"י מס מועט של ילדים, אך אף פעם לא היה בודד, תמיד היה מוקף בחברים רבים שרצו בקרבתו, ולכן הדבר הפריע לו באופן מועט בלבד (לדעתו אפילו לא הפריע כלל). בטיפול נאמר לו שילד מוחרם תמיד ירגיש מוחרם. ולמרות שהבהיר שהוא לא הרגיש כך ולא מרגיש כך, הפסיכולוג התעקש על כך, וכיום הוא מאמין בזה.
כששלחתי אותו לפסיכולוג חשבתי שמטרת הטיפול היא העצמה, נתינת כלים להתמודדות עם אנשים ומצבים, חיזוק האגו, ונתינת כלים לראות את העולם כמקום שטוב ונעים לחיות בו, תוך שימת מראה מול הפנים, על מנת שיוכל להבין את טעויותיו, ילמד ויפיק לקחים לעתיד.- דבר מכל זה לא נעשה. על כל פנים לא נראה שנעשה.
השאלה: האם נבירה בעבר ומציאת אשמים, תוך סכסוך עם בני המשפחה, זה הטיפול המקובל? האם לא משתמשים היום בפסיכולוגיה חיובית והעצמה? האם יש מטפלים שונים עם סוגי טיפול שונים? והשאלה העיקרית: האם בכלל כדאי להמשיך בטיפול הזה, שנראה שגורם לו יותר נזק מתועלת?
בתודה
שלום יונית.
אני שומעת בדברייך הן את הדאגה לבנך ולקשר איתו, והן את התסכול והכעס. ראשית, חשוב לומר כי לא פעם קיים פער בין הדברים שנאמרים בחדר לבין מה שהמטופל לוקח איתו, וכי לפעמים ניסוח הדברים כך ש"המטפל אמר (ולא אני)" היא דרך לומר דברים כואבים באופן פחות ישיר ומתעמת.
כיום קיימות גישות טיפול שונות המגדירות את מטרות הטיפול באופן שונה, וכמובן צרכיו של המטופל מכתיבים את הגישה ואת מוקד הטיפול, כך שקשה לי להשיב באופן כללי. עם זאת,כדאי לזכור שבמקרים רבים קיים פער בין הסימפטום או הקושי שהביא לפנייה לטיפול לבין הגורמים הנפשיים הלא מודעים העומדים בבסיסם. במובן זה, הכניסה לתהליך הטיפולי אכן מעוררת לא פעם "שדים" שלא עובדו במשך תקופות ממושכות. בחלק ניכר מהמקרים, העוצמות שוככות ונרגעות לאחר שהדברים מעובדים יותר לעומק.
לאור כל האמור, בשורה התחתונה אני חוששת שקשה מאוד לדעת מהצד האם מה שבנך חווה כרגע הוא תוצר של טיפול בעייתי או "דימום" הנובע מפתיחת פצע החיונית לצורך ריפוי והחלמה. מאחר שכך, אני חושבת שכדאי להתמקד כרגע לא בטיפול אלא בקשר עם בנך. כדאי לנסות וליצור איתו שיח פתוח- לשתף אותו בתחושות והחששות שלך באופן עדין ואישי, ולהזמין אותו לשתף בכעסים מבלי להתגונן או להתקיף בחזרה. יתכן ותחושה שאתם פתוחים וקשובים למה שהתעורר בטיפול תאפשר דיבור כנה וישיר יותר, ולכן גם ירידה בעוצמות השליליות בשני הצדדים.
ליטל
.jpeg)
