קשה לי מאודדדדדדדדדדדד
הגעתי לפגישה הקודמת אחרי שביטלתי את הפגישה לפניה כי לא יכלתי ואותו שבוע של ההפסקה היה לי קשה נורא נורא הרגשתי מפורקת ממש והצטברו עוד אתגרים אחרים מה שלא הוסיף לתחושות שלי... כתוצאה מזה הגעתי גמורה לפגישה אח"כ וגם בפגישה עצמה היה לי לא קל בכלל הרגשתי מבוטלת, דחויה, לאאא מובנת, עד שבאיזה שלב התעייפתי כבר מלנסות להסביר את עצמי התעייפתי מלשמוע הסברים הגיוניים, התעייפתי מהשאלות ורק חיכיתי רק שהפגישה תיגמר. כשיצאתי הרגשתי שזהו !!אין לי סיכוי ואני לעולם לא אצליח להסביר את עצמי ואף אחד בעולם הזה לא יבין אותי גם לא תמורת תשלום! מן תחושת ייאוש איומה, עליתי לרכב והמילים שיצאו לי מהפה זה אין לי כח כבר בא לי למות, זה באמת היה לא נסבל שבאותו רגע החלטתי להתנתק. החלטתי לא לשלח למטפלת שלי שום הודעה בין הפגישות עד לפגישה הבאה ולא משנה מה ארגיש. ככה לא אצפה שיבינו אותי ככה לא אכאב, לא ארגיש, פשוט אשכח. וזה מה שהיה הצלחתי ולא שלחתי ובפגישה אחר כך המטפלת שאלה אותי על זה שלא שלחתי כלום ואני ניסיתי להסביר ושוב התקשיתי הרוב נעלם. רוב הפגישה פשוט שתקתי, לא היו לי מילים,בקושי מחשבות (למרות כל הניסיונות של המטפלת שלי ), בעיקר ריחפתי, חיכיתי שיגמר ויצאתי .
אני מרגישה קושי מרגישה בתהוםם, סבל שאני לא יודעת לתאר ולשלוח למטפלת שלי פתאום מרגיש לי לא עוזר. פשוט מיותר. אם היה תקופות שזה היה מקל עכשיו זה לא מצליח לעזור לי זה לא עושה לי כלום שאני מעדיפה לוותר על זה אבל מרגישה קשוח, שגם מה שבעבר אולי עזר בקצת, לאחרונה גם זה כבר לא מצליח לעזור לי ושוב אני כל כך לבד בלי יכולת להיעזר בלי כלים להסביר את מה שמתחולל בתוכי
והמילה ייאוש היא מילה עדינה לעומת מה שזה מרגיש :(
אני מרגישה נורא נורא ולא יודעת להתמודד עם זה. זה לא נסבל לי כבר