השעה 4:36 ושוב אני לא יודעת למה אני לא מצליחה להרדם, מאז ומתמיד בעיות שינה היו לי. רופא משפחה הביא לי כדורים קלונקס וואבן, לקחתי גם ציפלרקס(חשבנו שמדובר גם בלחץ נפשי) הפסקתי אותם, אפילו עשיתו מיקס. שאמא כעסה עליי שהייתי נראת כמו מסוממת. רציתי רק שזה ישפיע החרא הזה כבר
אני לא מאמינה כבר בכדורים ואני לא מאמינה ברופאים או פיסכולוגים. הכל חרטה. כמו הכדורים
שלא עזרו לי. ניסתי לעשן גם גראס וגם זה לא עזר לי. ניסתי לשתות אלכהול וגם זה לא עזר לי.
(כלכך שונאת לעשן ושונאת לשתות - אני הגיונית סך הכל)
ניסתי כל דבר שיעזור לי עם התחושות שאני חווה ביום יום. שזה יעלם לפחות לשעה. כלום לא עוזר.
יש לי תחושה של עייפות אבל אני לא נרדמת.
ישבתי עם עצמי המון בלילה להבין למה אני לא נרדמת?
ועלו לי ים מחשבות.
מלא רגשות אשם שאני יודעת שאני לא אמורה להרגיש אותם ועדיין מרגישה
(דוגמה צעקתי על אדם מבוגר כי הוא צעק עליי קודם ועדיין מרגישה אשמה על היותו מבוגר, אבל הוא דיבר לא יפה קודם)
אשמה שאם אמא רצתה משהו ולא יכלתי לקנות לה את זה זה אוכל אותי.
אשמה שהכלב שלי מת. ולא עשיתי מספיק להציל אותו. הויטרנר אמר שזה הימים האחרונים. למה לא הלכתי לעוד ויטרנר לקבל עוד יעוץ? למה לא חיבקתי אותו מספיק? אבל מנגד צד שני אהבתי אותו מאוד. אבל לא עשיתי מספיק, פלא שעד שאני נרדמת הוא מבקר אותי בחלומות ושם הוא חי
הכאב הכי גדול שהוא מת, ולא הייתי ליידו.
אשמה שההורים שלי מזדקנים ואין לי יכולת לעצור את זה. הם מזדקנים ואני לא יכולה לתת להם קצת
יותר. הם מזדקנים ובסוף הם יעזבו אותי ואז מה? איך אחייה בלעדיהם?
אשמה שהשכן שלי נפטר, אמר לי כל הזמן שלום ואני ניסתי להמנע מהסתכלות איתו כדי להמנע מהשלום. ועכשו שהוא נפטר אני מתחרטת ובוכה למה אני אדם כזה אנוכי?
אשמה שבגיל 14 עברתי הטרדה ובמקום לשבור למטריד את הראש עמדתי כמו פוסטמה מבלי לדעת מה לעשות. אבל מתנחמת בעובדה שהשכנה שלי אז גם בגילי, יצאה בדיוק לחלון וסוג של עזרה לי לצאת מזה.
לא סיפרתי לאף אחד.
אשמה שאמא סיפרה לי שעברה הטרדה מינית גם בהיותה ילדה.(היא לא יודעת שגם אני)
ואני מנסה לאתר את הבן אדם שפגע בה בעבר כדי להגיע אליו ולתת לו את המחיר.
ואני לא מצליחה למצוא אותו. אני כועסת עליו. יותר מהמטרידן שלי. אני עוד אמצא אותך….
אשמה שאני רגזנית מידי. איזה אופי חרא.
ואחרים סובלים את זה. אחר כך אני מתחרטת מעומק ליבי אבל לא יכולה לעשות דבר כי את האחור אי אפשר להשיב.
יש המון אשמות בלילה.. וזה מגיע לרוב בלילה.
אין לי חשק מיני עם הבן זוג, יש ימים שלא בא לי לאכול/
אני מבזבזת כספים ושבוע אחרי מתחרטת על זה למה עשיתי את זה אין לי בכלל כסף. אני מתפטרת מעבודה ואז לא מבינה למה התפטרתי.?
יש לי המון כאבי ראש. וגב ומיגרנות.
אין לי אנרגייה
ואני בוכה מכל דבר ולפעמים בלי סיבה.
אני לא בוכה ליד אנשים. בוכה לבד. לכי תסברי לעולם שיש לך הרבה רגשות אשם עם עצמך והרבה שאלות. וכאב של הסביב שבדיוק סיפרו שילד נהרג בפיגוע. וזה יושב לך בראש. והם בתגובה יגידו לך שאת בסדר ואת טובה מידי כדי לנחם אותך. אבל יודעים שאת פיסכופתית.
שאני רואה חיה פצועה גם אם זה עכבר מסכן שנלכד במלכודת דבק. הלב שלי נשבר עליו. ובזמן שהלב שלי נשבר עליו אחרים צוחקים על זה שזה מגיע לו.ואני יוצאת עליהם. והם מעקמים מבט.
ואז כל הלילה אני חושבת על העכבר הזה.
כל דבר עולה לי לראש במיוחד בלילה
אני לא ילדה אני בת 27 ועוד לא מצליחה לנהל אורח חיים נורמלי.מה יהיה שיהיה לי ילד?
מנגד יש לי תקופה שאני מרגישה שכל העולם בכף יד שלי. ולא אכפת לי יותר מה יגידו ומה יחשבו. ואם ארצה לקנות עכשו דירה אקנה אותה גם שאין לי כסף.
(הרגזנות תמיד נשארת כן??)
ארצה את הרכב הזה יהיה לי אותו. וככה הכל חוזר חלילה… ביצוע וחרטה.
לא מאמינה בפסיכאטר שידפוק לי את הראש יותר.
ולא בפסיכולוג שיתן עצות והוא יגיע הביתה יגיד לאישתו עשיתי את הכסף שלי על חשבון ילדה מטומטמת. או פיסכולוג שצריך בעצמו פסיכולוג.
לא חושבת בכלל שאני מאמינה למישהו.
אפילו לא לבן זוג שלי. (חולמת עליו דברים רעים ואז אני לוקחת את זה למציאות…
לא לאמא שלי. לא לאבא שלי.
אני אוהבת אותם מכל ליבי. יותר ממני..יותר מכל דבר אחר..ועדיין לא סומכת על אף אחד. ובו מקביל מפחדת לאבד אותם.
אני זועמת לפעמים בלי סיבה על האנשים שאני הכי אוהבת. ושמעירים לי על זה אני באמת משתדלת.
אז שאני עצבנית עליהם אני שותקת. אוגרת. ושמגיעה הביתה מתפרקת בבכי. העיקר שיראו שאני צוחקת
איתם, מספרת את הבדיחות המצחיקות, והיי, טוב לי.
זה. בסדר. העירר הם לא נפגעו.
מה אני אגיד כבר?
כולם ימותו בסוף
גם אני.
ואיך אני לא מצליחה לחיות.. שאני עוד בחיים.

זהו. תודה.. מי שקרא קרא מי שלא לא נורא גם ככה אין לי מושג איך הגעתי לפה ולמה

לילה טוב? או מה שנשאר ממנו.🤪