שלום,

בת 24, נמצאת במערכת יחסים רצינית. אני אוהבת אותו מאוד והוא מאוד יקר לי. הוא אוהב אותי ומבין אותי, מודע לחסרונות ולפגמים ומעריך את המעלות שלי. כשהתחלנו לצאת כל כך התלהבנו אחד מהשנייה והיה מגע כמעט כל הזמן. מתחילת הקשר ידעתי שהוא לא בדיוק הטעם שלי אבל כל כך חיבבתי אותו שזה לא הפריע לי אפילו קצת. הבעיה היא היום שאני נמשכת אליו משמעותית פחות והאמת שגם הוא פחות יוזם מגע. לא מדובר בחוסר חשק מיני מהצד שלי, אני מתביישת להודות שאני מסתכלת על גברים אחרים כל הזמן, גברים שהם יותר הטעם שלי. אני לא אעשה כלום, בגידה זה קו אדום שאני לא אחצה אבל בסופו של יום אני מרגישה מתוסכלת. אני לא יכולה לדבר איתו על זה כי הרי זה לא משהו שקל לפתוח עם בן זוג, איך אומר לו שאני לא נמשכת אליו? זה פוגע. הרבה מחשבות רצות לי בראש, האם כדאי להיפרד? אם נתחתן זה יהיה ככה לתמיד? אני שוקעת באשמה עצמית ומרגישה שאני מבזבזת לשנינו את הזמן. הוא הרי יכול למצוא מישהי שתעריך אותו יותר. הוא בן אדם של עקרונות וכבוד, תמיד עושה את הדבר הנכון וברור לי שהוא יהיה גם בעל למופת. יש בו כמובן גם חסרונות אבל חוץ מהמשיכה שום דבר לא באמת מפריע לי. לפניו לא הייתי במערכת יחסים רצינית. אני רגישה על יתר המידה ועולם ההיכרויות היה לי קשוח. לא הייתי כל כך מנוסה ונפגעתי מגברים שבדיעבד לא באמת היו מעוניינים בי. כשפגשתי אותו הרגשתי שסוף סוף יש בחור שמעריך אותי, מכבד אותי, מתלהב ממני. אני לא רוצה לוותר על בחור טוב בגלל עניין שלכאורה מרגיש פעוט. אבל האם הוא באמת פעוט?

תודה מראש על המענה ורק בריאות.