אז אחרי שהמטפלת שלי לחצה עלי וטענה שהבלאק אאוט הרגשי שלי זה סוג של דכאון
הלכתי לפסיכיאטרית שאיבחנה דכאון מגורי חריך ופוסט טראומה.
אני מרגישה רע
אני מרגישה אשמה
אני שונאת את עצמי ככ
יש חלקים ביום שאני מרגישה שהלב שלי נשרף
אני מרגישה עצלנית
אני מרגישה שאני לא ראויה לכלום
ומעל הכל
יש בי קול שאומר לי
שאני לא בדכאון אלא סתם צומיסטית
למרות שהמצב רוח הזה נמשך כבר כמה חדשים
ועכשיו הוא החריף
ואני לא יוצרת קשרים חברתים
ואין לי תאבון לכלום
ואני לא עובדת כי אין לי כח לאנשים חדשים
ואני בוכה המון
ושונאת אותי המון
ורוצה לבד.
ונואשת לאמא שתחבק
ובאותה נשימה רוצה לברוח
ורע לי
אבל אני כן מתפקדת
אני לוקחת את הילדים מהגן
מכינה צהרים
יוצאת לגינה
משכיבה לישון
אני בוכה כל בוקר
אני בוכה כל לילה
אני לא מבינה למה אני פה.
אני מרגישה יצור שלא מגיע לו להיות פה
אני נושכת את עצמי מלא
כדי להרגיש כאב פיזי חזק יותר מכאב נפשי
ועדיין
יש בי קול רע ומרושע שצוחק עלי
אני לא מאמינה שאני בדכאון
ורע לי
התחלתי לקחת זיפרקסה וציפרלקס
והרע רק מתעצם
המטפלת שאלה אותי אם להעלות את המינון של הטיפולים לפעמים בשבוע
ועניתי לה שאין לי כח
אין לי כח לעוד טיפול
שהוא כמו ניתוח לב פתוח בלי הרדמה
אני כל הזמן מגשרת בין קולות
נעה מפיצוץ לפיצוץ
בלב שלי יש מערבולת
ואני בקרוסלה מסתובב לי הראש ואני לא יודעת במה לטפל קודם
ואני קטנה
ואני לבד
ואני רוצה הביתה
ואני מרגישה שאין לי בית בתוכי
אני כמהה לחיבוק
ובאותה מידה מרחיקה אותו ממני
אני לא צריכה כלום
וקשה לי
נורא
והכי קשה לי שאני לא מאמינה לעצמי
שאני בדכאון
ואני כועסת עלי שאני תינוקת צומיסטית ושאני אקום מיד.
ואין לי כח לקום
באמת
את מאמינה לי ?