היי,
אני כבר כמה שנים טובות בטיפול ומרגישה שאני ממש מאוהבת במטפלת. זה די מההתחלה ככה. ההתחלה הייתה יותר בלתי מובנת לי ומערערת ודרמטית, וכאילו התרגלתי, אבל זה עדיין מאד חזק. אני מבינה שזו היקשרות ושזה חיובי, ועדיין, אני מוצאת את עצמי סתם נהנית לחשוב עליה ועל הטיפול ועל מה היא חושבת עליי, מרגיע אותי לחשוב עליה, או משמח ומעניין ומכניס עניין ליום שלי. הייתה תקופה ארוכה שכשהייתי הולכת לישון הייתי מדמיינת שהיא מחזיקה לי את היד וזה היה מרגיע אותי. לאחרונה, זה מרגיש לי מוזר ואני עושה את זה פחות או לא מצליחה כי זה מרגיש מוזר. סיפרתי לה על הרגשות האלה (בלי עניין השינה כמובן. מביך), אבל לא בטוחה שהיא הבינה את העוצמה ולא בטוחה עד כמה פירטתי. היא מתייחסת לזה כאל היקשרות נורמלית ורואה בזה דבר חיובי, ואני חושבת שאולי קצת מבהילות אותה העוצמות שאולי רמזתי עליהן, וגם, אני שמה לב שהאהבה הגדולה שיש לי אליה לעתים מונעת ממני לספר דברים שנראים לי מביכים וקשים או כאלה שיוציאו אותי באור מוזר או לא חיובי בשל החשש של מה שהיא תחשוב עליי, אולי היא לא תאהב אותי, או שיירד לה ממני. אני חושבת שאמרתי לה גם את זה, אני לא זוכרת אם הגיבה. בכל אופן, ההתעסקות הזאת מתישה, נעימה אך מתישה. כיף לי לחשוב עליה, מרגיע ,מנחם, נעים,כמו התאהבות חד צדדית כזאת, אבל זה גם מרגיש קצת מוזר, מיותר וטו מאצ'.