שלום,
בילדותי אבי התעלל בי גם נפשית וגם היה מכה אותי. בצבא הוכרזתי כחייל בודד כי לא היה לי בית לחזור אליו.
אמא שלי היתה בדיכאון קבוע עד שהתגרשה מאבא ופרחה מחדש עם בן זוג אחר.
בגיל 29 הכשהתחתנתי בלחץ רעייתי יצרתי איתו קשר מחדש הזמנתי אותו לחתונה ולכאורה קיימנו סוג של יחסים ברמה כלשהיא כ 20 שנה.כמובן שעם הבנות שלי הנכדות שלו היה לו קשר רופף עד לא קיים.גם לא רצה.
כשאבא הגיע למצב שנדרש עבורו בית מוגן ואו טיפול סיעודי עזרתי לאחי בעניינים של כספים מניצולי שואה ביטוח לאומי וכו" בקרתי אותו יחסית הרבה הייתי איתו במיון ועוד.
אבל אבא חזר והתחיל לדבר אלי כמו שהיה בילדות.רוע צרוף.
כל השריטות החרדות והדיכאון של אז חזרו אלי ואני היום נמנע מלבקר אותו בבית האבות שהוא נמצא בו.
הוא מנסה להתקשר אלי לדבר או שאני יגיע אליו . אני מנתק שיחות ומגיע רק כשצריך לעזור לאחי עבורו.
כשאני מדבר איתו או פוגש אותו הרוע חוזר במילים ודיבורים .אני נזכר בעבר וזה עושה לי רע.לכן אני נמנע מהאיש.
כשהיה בשיקום שבר רגל בנפילה באתי לבקר אותו בבית חולים לפני חודשיים הגעתי מהמרכז לחיפה . הוא אמר לי שאני בושה למשפחה קלל אותי וגרש אותי כי לא הסכמתי להעביר אותו לשכב מהכסא למיטה . דרישת הצוות הרפואי לא לשכב במיטה , פצעי לחץ.הלכתי משם וזה שבר אותי סופית.


היו פה ושם דברים טובים איתו בילדות כשהיה לוקח אותי לדוג איתו או זכור לי שקנה לי רכבת חשמלית צעצוע כשחזר מחו"ל בתפקיד צבאי שייטת 13.
אבא סרוט גם כניצול שואה וגם כאיש שייטת 13 זה ברור לי.
ברור לי שהוא ימות בקרוב ובעצם יש לי מעין הרגשה שמחר אין אבא שאני לא פוגש אותו ומדבר איתו בטלפון.
דילמה שאני קם איתה כל בוקר כמעט.
קשה לי עם לא לראות אותו כמעט נתקתי קשר וקשה לי לראות אותו כי הוא תמיד בעבר וגם היום רק עושה לי רע.
מה עושים?