אני סופר מבולבלת ,
מאז שהפסקתי עם הדיאטנית לא פניתי לדיאטנית אחרת למרות התזכורות אינסוף של המטפלת שלי, הרגשתי שאני לא מסוגלת.
בפגישה האחרונה שהמטפלת שוב שאלה אותי על הנושא אמרתי לה שאני לא רוצה ושעם הטיפול הדיאטני היה הרבה יותר גרוע ושעכשיו זה הרבה פחות. כשאמרתי את זה באמת כך חשבתי והרגשתי שהצלחתי לשכנע אותה.
היא אמרה שהיא לא פוסלת את התחושות שלי ולכן נחכה עם זה.
אבל מכיוון שהיא לא יכולה להתעלם היא תעקוב ותשאל אותי וזה מחייב הסכם אמון ביננו ..
באותו רגע ויום הרגשתי הקלה, כאילו סופסוף התפטרתי ממה שלא רציתי. הרגשתי שהצלחתי לשכנע אותה ואת עצמי שאין לי שום בעיה.

אבל עם הזמן שעובר משהו בי מתחיל להרגיש רע, מן משבר אמון שמגיע דווקא מצידי. וזה עושה לי רע ממש ברמת חוסר רוגע וחרדות.

אני מרגישה שיהיה לי קשה להיות כנה איתה מהחשש שברגע שאהיה כנה זה ידרוש טיפול דיאטני מצידה. מה שאני לא רוצה ולא מסוגלת

אני גם באיזה שהוא מקום בתוכי בטוחה שיש יותר סיכוי שאני אצא מזה בכוחות עצמי, אם רק ארצה, מאשר באמצעות טיפול.
כי עצם המחשבה על טיפול יוצרת אצלי התנגדות חזקה ומן "מלחמת שימור ההפרעה".
אבל אני כבר מבולבלת ולא יודעת אם אני מרגישה נכון או לא. או שיוצאים ממני קולות ההפרעה..
אני מרגישה נורא