ליטל תודה על התשובה המפורטת דרכה אני מבינה:
בפועל על פני השטח אין התנגשויות או תוקפנויות מצידי כלפי המטפלת שלי. וגם לכאורה היא לא "מטיחה" בי.
אבל כל מילה הכי קטנה שיכולה להישמע ביקורתית מצידה (גם אם היא מנסה לפרש סיטואציה יחד איתי)ממש מכווצת אותי.
אני מיד "ננעלת", משתתקת ומרגישה נוראאא גם פיזית ברמה כזאת שאני לא מצליחה להשתחרר מזה וגם לא להגיב לה, ומאותו רגע והלאה אני כבר "לא איתה". אני לא מצליחה לחשוב על כלום וגם לא לדבר (ממש מרגישה שיתוק) רק מחכה שהפגישה תיגמר ואני אוכל לברוח כבר.
אני בכלל לא מתנגשת עם המטפלת שלי, להפך. אני מאוד חסומה מולה, אני מרגישה שאני מפחדת ממנה, כמו איזה ילדה מול דמות סמכות, אני כל הזמן במן חשש להיות מדי מורכבת בשבילה ואז היא תנטוש אותי. אני לא מרגישה בטוחה להעמיס עליה את "בעיותיי", פחד תמידי כזה ש"הפעם זה יהיה כבר יותר מדי"
אני בקושי מצליחה לדבר אצלה, וקשה לי עם זה מאוד
דבר נוסף שמאוד קשה לי: אני מרגישה שאין לי מילים לבטא את עצמי והפער בין התחושות למה שיוצא לי הוא עצום מה שגורם לי לתחושת בדידות נוראה, תחושה שלא מבינים אותי, תחושה שהאפשרות היחידה שלי לבטא / להסביר את עצמי היא דרך הגוף, לא פעם יש בי מן דחף עצום להכאיב לעצמי אולי זה יסביר קצת את מה שאני מרגישה אבל אני לא רוצה להגיע לשם אז פשוט הפסקתי לנסות לכתוב, להסביר, לצפות , לקוות, אני מרגישה בסוג של התנתקות מצידי העיקר לא להרגיש את החוסר הבנה הזה. אני מגיעה לפגישות מעמדה מרוחקת בלי כוחות להתמסר וגם ביניהן אני כבר נמנעת לגמרי מהתכתבות (אפילו בזמני קיצון) כי תחושות ההזדקקות חסרת מענה הזאת וחוסר ההבנה אוכלותתתת אותי ברמה לא נסבלת וגורמת לי למתח מטורף בגוף
אני מרגישה שההתנתקות הזאת מצד אחד עוזרת לי מאוד לא להרגיש את הכאב של ההזדקקות וחוסר הבנה אבל מצד שני כאילו שעם ההתנתקות הזאת החרדות היומיומיות לאט לאט חוזרות ואני מרגישה נורא לבד
אני מרגישה שאני צריכה יותר החזקה אבל בגלל שאין לי מילים המטפלת שלי לא מודעת למצבי וזה קשה לי כבר מאוד
אני ממש מרגישה אילמת :(
אשמח לעצה