יש כזה דבר שעוברים מבולימיה לאנרוקסיה?
אני יודעת שמעבר מאנורקסיה לבולמיה זה משהו שקורה הרבה אבל מתעניינת אם יכול להיות מצב הפוך של מעבר דווקא מבולמיה לאנורקסיה?
אני שואלת כי אני תמיד אבחנתי את עצמי כבולמית וכשהייתי אצל הדיאטנית לפני שעזבתי באחד המפגשים היא אמרה לי שמה שיש לי זה לא בולמיה אלא אנורקסיה מהסוג המטהר. היה לי קשה להאמין לה כי ההתקפי אכילה שלי היו גדולים מאוד ובתדירות יחסית גבוהה כשכל פעם התלווה להם דחף מטורף מאוד
אבל לאחרונה עוצמת הבולמוסים קטנה בצורה משמעותית וגם הדחף לפניהם. בנוסף אני כבר לא מרגישה כל כך רעב מרגישה אפילו חוסר תאבון
הbmi שלי מוגדר בתת משקל חמור ולמרות זאת אני מרגישה שאני לא קולטת , שום דבר לא משכנע אותי. אם אני אוכלת אפילו קצת אני מרגישה חובה להקיא את זה גם אם פיזית אני רואה שחור ומרגישה שאני הולכת להתעלף , אני לא מצליחה להתגבר ולהשאיר את האוכל בפנים בשום מצב וצורה.
הבעיה שאחרי הטיפול הקודם, אני לא מסוגלת לחשוב על שום טיפול דיאטני זה מכניס אותי ישירות לסטרס ומלחמת התנגדות, ומרוב שאני פוחדת מזה שהמטפלת שלי תכריח אותי שוב ללכת לטיפול דיאטני אני עסוקה בלהרדים אותה. אבל זה קשה לי כי להרדים אותה זה אומר להתמודד לבד עם כל הנושא הזה ,גם במובן הרגשי שהכי שואב אותי.
אני כאילו רוצה שהיא תעזור לי אבל אני לא רוצה ללכת לדיאטנית. יש כזה דבר לטפל בלי זה?
אני מקווה שזה בסדר שלאחרונה אני שואלת הרבה. אם זה לא בסדר אני רוצה שתגידי לי
תודה וסליחה
שלום לך.
כל הפרעות האכילה הן ביטוי דרך הגוף של רבדים שונים של החוויה הנפשית ולכן, תמיד יכולה להיות "תנועה" בין סימפטומים וביטויים שונים של התכנים הנפשיים. בהתאם לחיבור בין דפוסי האכילה לבין התוכן הנפשי, עבודה עם הפרעת האכילה היא קשה וכואבת, כפי שאת עצמך חווה בטיפול שלך. עם זאת, להתעלמות , הזנחה או "הרדמה" של הנושא יש משקל רב- לא רק ברמה הפיסית אלא גם בהיבט של הקשר והתהליך הטיפולי.
חשבי על עצמך במצב זה כעל ילדה שהוריה "נרדמים" ולא ערים למצוקתה, ונסי לטפל בעצמך מתוך דאגה ואכפתיות אמתית, גם כאשר טיפול מסוג זה כרוך במאמץ וכאב נפשי.
ליטל
.jpg)
