אני מבינה שאני מתמודדת עם משהו כרוני..אבל בכל זאת חשבתי שהקשה מאחוריי ושאם יהיה עוד גל אני אזהה את זה בזמן ואשלוט בזה..וגם לא חשבתי שזה יקרה שוב ככ מהר.
אני עושה כל מה שאני יודעת ויכולה.אני ממשיכה לעבוד למרות שבבקרים זה מאבק..אבל בכל שאר תחומי החיים אני כבר לא מתפקדת כמו שצריך.זה משפיע גם על הבית.על הילדים.
הפסיכולוגית שלי עושה כל מה שהיא יכולה בשבילי ואני מפחדת מהאפשרות שאולי היא מרגישה שזו עבודה סזיפית או שהיא לא מצליחה לעזור לי.
היא תמיד משווה את זה לגלים..אולי זה ככה בעצם? כמו שיש גל וצריך לצלול דרכו ולתת לו לעבור..אני מרגישה שאי אפשר לעזור לי שאני עושה משהו לא בסדר ושכל מה שאפשר זה לשמור שאשרוד את זה.
אני מאמללת את כולם ולפעמים אני חושבת שמוטב יהיה להם בלעדיי
אני מוכנה להתאמץ ולעשות דברים אבל אני מרגישה שאין מה לעשות יותר