היי, אני רונה , בת 19. ואני מאמינה שיש לי הפרעת התחלות (מינכהאוזן קוראים לזה?)
בעצם מה שקרה זה שבילדות אף אחד לא שם לב למצוקות שלי, קרו לי טראומות מסויימות ואף אחד לא בדיוק טיפל בזה כמו שצריך.
כתוצאה מכך אני חושבת שנהיה לי חסך, אמנם ההורים שלי מדהימים באמת, אבל לא ידעו איך להכיל אותי.
כשהייתי ילדה טיפה יותר גדולה התחלתי לזייף, לא משהו חמור. כמובן שברקע מצוקה אמיתית ודיכאון אמיתי. כשהייתי בת 15 אושפזתי לראשונה בבית חולים פסיכיאטרי, ממצוקה אמיתית אך אני הגזמתי בסימטומים שהיו לי, גם בדיווח וגם בהתנהגות. נהייתי מכורה לאשפוזים ואושפזתי כבר כמעט 10 פעמים.
כמובן המניע הוא תשומת לב ותמיכה מהצוות הרפואי. כתוצאה מההגזמות שלי ובכוונה מודעת שלי (אך ללא מניע מניפולטיבי כמו להונות את הרופאים בכוונה ולהנות מהבלבול שלהם, או לקבל רווח חומרי כמו ביטוח לאומי, אלא רק כדי לקבל תמיכה נפשית ובעיקר תיקוף למצוקה שלי), רשומה לי אבחנה חמורה בתיק הרפואי, אין לי אותה. זה ברור לי שזה כל כך מעוות , מי רוצה סכיזופרניה? אבל אני רציתי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שהלוואי שיהיה לי סכיזופרניה ולא "רק" הפרעת אישיות גבולית, כי האמנתי שאני האישיות שלי סתם דפוקה וזה לא באמת הפרעה. אז באמת לקחתי את זה צעד קדימה והתחלתי להגזים בחרדות האמיתיות שלי, שהרופאים חשבו שזה מחשבות שווא. למען האמת התחלתי להאמין בעצמי מדי פעם שהסכיזופרניה שלי אמיתית. כאילו ממש התחלתי להאמין לעצמי לשקרים ולהגזמות שלי. זה הגיוני שבן אדם שמגזים\משקר יאמין לעצמו בסופו של דבר?
אבל השאלה העיקרית שלי היא, איך מטפלים בזה? למה דבר כזה קורה לאנשים? האם זה נפוץ? ואיך מטפלים תופסים אנשים כמוני? וכמובן איזה טיפול הכי מתאים? האם כדאי לי לפנות לפסיכיאטר המטפל ולספר לו את זה?
אני מצטערת על השאלות הרבות...
אני ממש חדורת מטרה לטפל בזה כי ככה זה לא חיים טובים.. אשמח לתשובה, תודה רבה!