המטפלת שלי טסה לשבוע. רק שבוע
לא חשבתי שזה יקרה לי גם הפעם , בטח לא ככה. קיוויתי שהפעם למרות ההפסקה אצליח לשמור על רצף / ממשות בראש, אצליח לשמור על הקיים אבל לא! כאילו שברגע אחד הכל מתפוגג ונעלם, ואני מרגישה כל כך זר ומנוכר כל כך מעורער כמו ילדה קטנה ואבודה מול עולם ענק ומפחיד, ילדה קטנה בזירת תופת ואין אף אחד שרואה / מציל. כאילו שהייתה לי פיסת קרקע קטנה להיאחז בה אבל ברגע אחד היא נתלשה.
עם כמה שאני מנסה לומר ולשחזר לעצמי את המצב הקודם אני לא מצליחה זה פשוט כאילו נעלם ונמחק! וכל התחושות שהכי מפחידות אותי מופיעות. זה גם גורם לי להרגיש פתטית שקצת התמסרתי תסכול שנתתי מקום אני מרגישה מנוצלת ובזויה, כאילו השתמשו בי וזרקו, אני יודעת בשכל שזה לא נכון ואין למטפלת שלי כוונות כאלה אבל זה לא עוזר לי , ככה זה מרגיש.
דווקא הפעם שחשבתי שההפסקה תעבור לי בטוב , משתלט עלי דיכאון חזק ושום דבר לא עוזר לי לראות ולהרגיש אחרת, הכל סביבי שומם ומיותם , חסר משמעות ועניין אני לא רוצה למות אבל גם לא בדיוק לחיות ... מרגישה גופה
שלום לך.
את נמצאת בעיצומו של תהליך טיפולי מטלטל, ונאבקת על יצירת קשר המושתת על אמון והישענות ובמובן זה, יש משהו מובן וטבעי בכך שחופשה הקוטעת את רצף העשייה הנפשית היא מטלטלת כ"כ עבורך. הדברים עוד בתהליכי בנייה והם שבריריים ורגישים עדיין, וכך יהיו עוד זמן מה, ולבסוף יתייצבו ויהיו יציבים ועמידים יותר.
בינתיים, נסי לומר לעצמך שהתחושות שלך הן כואבות אך חשובות ולגיטימיות, הן חלק מהטיפול לא פחות מתחושות שהתעוררו עד כה. עוד קצת ושבוע החופש יגמר, ואתן תחזרו לחשיבה והעשייה המשותפת. ובינתיים, גם אם זה לא אותו הדבר, אל תהססי להיעזר בפורום.
ליטל
.jpeg)
