הי, אני בטיפול ארוך מאד כמעט 10 שנים
יש חיבור טוב ביני לבין המטפלת אני מאד מאד אוהבת אותה ומרגישה בטוחה מולה...
אבל ממש מפריע לי שזה על כך ארוך אני מרגישה כאילו הגזמתי והגיע הזמן להפסיק אבל מצד שני יש תחומים שאני עדיין צריכה בהם עזרה.. ולפעמים זה נראה שהתקדמתי עוד כמה צעדים ואני כבר 'יכולה לבד' ואז מגיעות תקופות קשות שמפילות אותי או שפתאום עוד משהו מתקלף ממני ואז אני מרגישה כאילו חזרנו אחורה. ..
יצא לי לשמוע פודקאסט על טיפול רגשי והמטפלת שם סיפרה כמה סיפוק יש עם כל טיפול שמסתיים בהצלחה ומיד חשבתי על המטפלת שלי.. האם יש לה סיפוק? אולי כבר מייגע לה איתי? לפעמים אני מנסה לבקש לסיים את הטיפול רק כדי לבדוק אם גם היא רוצה... בנתיים היא לא ויתרה עלי. .
אומנם אנשים קרובים אלי אומרים לי הרבה שממש השתניתי ושאני הרבה יותר בטוחה ועוצמתית ואני באמת שמחה לשמוע את זה..
אבל כל עוד יש לי עוד עבודה לעשות ותקופות ממש קשות.. אני תוהה מתי זה יסתיים?
האם זה נורמלי? לא נוח לי שאני כל כך הרבה זמן בטיפול ועדיין לא רואה סיום באופק זה נראה שאנשים אחרים מצליחים להשתנות אחרי תקופה הרבה יותר קצרה ולסיים טיפול ורק אצלי זה לא קורה...
שלום יעל.
אני רוצה להשיב לדברייך, קודם כל, בהצעה להבחין בין טיפול אשר אינו מסתיים עקב תקיעות והיעדר תנועה נפשית מספקת, לבין טיפול אשר נמשך לאורך זמן מתוך בחירה להמשיך לעבוד, לעבד, ולהתקדם. המצב הראשון הוא אכן מטריד ודורש התבוננות וחקירה מעמיקה, ובעוד שהמצב השני קשור יותר ל"בחירת חיים" של שימוש בטיפול כליווי ואמצעי מתמשך של צמיחה נפשית.
מעבר לכך, נשמע מדברייך שיש לך שאלות חשובות ומעמיקות לגבי כל הנושא של עצמאות, התקדמות וצמיחה נפשית, ולגבי המידה בה אלו יכולים להתקיים בתוך קשר. אלו סוגיות שאינן רק טכניות ואינן קשורות רק לקשר הטיפולי ולכן מציעה להעלות אותן שוב ושוב בטיפול, ולבחון אותן לעומק.
ליטל
