מאז ההפסקה מציפות אותי מחשבות על סוף מוות ופרידה. מחשבות שאני מכירה מהילדות המוקדמת מאוד. מחשבות ששנים לא נתנו לי לישון.
אם בתור ילדה הם היו מכוונות להוריי וקרוביי (- החשש מהיום שאשאר לבד החשש שיקרה להם משהו.)
היום זה מופנה למטפלת שלי - מחשבות על כך שהיא יותר גדולה ממני וגם אם תהיה בריאה וחזקה ולא יקרה לה שום אסון וגם לא לי וגם אם היא לא תנטוש אותי ואני אשאר בטיפול כל החיים מכורח המציאות היא תמות לפניי
החשש שיקרה לה משהו פתאומי ולא צפוי. ועוד אינסוףףף
לפעמים זה תופס אותי בעוצמות חזקות מאוד של פחד ותחושות של סוף העולם וזה מתיש
אני לא במקום שמסוגלת לשתף אותה בזה . גם כי זה מאוד מביך אותי וגם כי אני מרגישה שאני לא רוצה להאמין למצב של סוף, כאילו שאם אני לא אדבר אז זה לא יקרה.
שלום לך.
אני שומעת בדברייך את ההבנה העמוקה שיש לך לגבי החיבור בין חוויות עברך וילדותך לבין הכאב הנפשי שאת חווה היום, בכלל ובטיפול. יכולה רק לומר לך, שהמטפלת שלך שם בשבילך גם כדי לעבד איתך היבטים "מביכים" כמו אפשרות האובדן שלה. אולי, ככל שהקשר יתבסס, תרגישי שהאמון שלך בה מאפשר לך זאת. ובינתיים, לאט לאט, ואל תפסיקי להזכיר לעצמך שהטלטלה של ההפסקה והשיבה ממנה עדיין נותנות את אותותויהן ולכן הכל עוד רגיש כל כך.
ליטל
.jpg)
