אני נמצאת בטיפול בערך 6 שנים, הקשר עם המטפל היה ויהיה תמיד עבורי קשר מיוחד במינו עם חיבור עמוק ועשיתי המון שינויים מאז תחילת הטיפול. יחד עם זאת אני מרגישה שבתקופה האחרונה הקשיים שיש בקשר ( גבולות, קשר חד צדדי, וכל זה) מתחילים להקשות עליי. אני רגילה בחיים שלי לקשרים מאוד הדדיים, וכל המצב מקשה עליי להגיע ולהמשיך לספר ולשתף.
זה אולי מבולבל, אבל מה שאני רוצה לומר זה שעד כה הקשר בנינו היה הדבר שהוביל לצמיחה ושינוי וכעת אני מרגישה שהוא מהווה מכשול ולא נעים לי. אני מעדיפה לשתף בקשיים את הבן זוג שלי או חברות.. מאשר לספר לו, כי אני פתאופ מתחילה לראות את החד צדדיות.. רק אני משתפת, רק אני נחשפת.. הגעתי למצב שאני יודעת שהוא מעריך אותי תופס ממני ומפה אין לי יותר מה להמשיך..
אני מןצאת את עצמי רק חושבת על תירוצים איך לבטל פגישה ולא להגיע.
אני עוד לא דיברתי על זה עם המטפל כי אני מפחדת שיפגע ״השתמשתי ואז זרקתי״ ואולי יותר מפחדת מכך שהוא יחשוב שאני נמנעת ממשהו.. אני לא מרגישה שאני נמנעת אני סהכ מתחילה להבין שהקשר הופך להיות למשהו שהוא פחות נעים לי כרגע ומביא תועלת. ולכן אני כותבת פה כי אני מבולבת. תודה
שלום לך.
נשמע שעשית דרך משמעותית בטיפול, והפרידה היא אכן שלב לא פשוט. יחד עם זאת, כל מטפל טוב יודע כי כל טיפול צועד לעבר סיומו, ובפרט טיפול מוצלח בו חלו שינויים, ובאמצעותו המטופל עסוק יותר בחיים ה"אמיתיים" ופחות בקשר הטיפולי. לאור זאת, אני חושבת שחשוב, ואף קריטי, לשתף את המטפל במכלול התחושות שאת חווה סביב הנושא. סביר להניח שהמטפל יוכל לעבד איתך הן את רצון לסיים והן את התחושות שנלוות לו ומשמעותן עבורך, ובכך להציע לך התפתחות נפשית נוספת, וגם את "ברכת הדרך" שלו כך שתוכלי לסיים מתוך תחושת שחרור ולא בתחושת אשמה.
ליטל
.jpg)
