היי אני בת 27 ובשנים האחרונות יש לי כל מיני פציעות אחת לכמה זמן, כאשר זה קורה אני נהיית מאוד מתוסכלת וחסרת סבלנות וניכנסת למצב של אכילה רגשית מתסכול.
ספורט זה דבר שאני נאחזת בו מאוד מכיוון שאין לי כמעט שום דבר אחר בחיים, יחד עם זאת אני לא עושה כל כך הרבה על מנת שיהיו לי כל כך הרבה פציעות.
אבל השורה התחתונה היא כזו, כאשר יש לי פציעה או אפילו מצב בריאותי כזה או אחר, אני לא מצליחה לתפקד, זה הדבר היחיד שאני חושבת עליו זה הדבר היחיד שמעסיק אותי ואני באמת ובתמים מאמינה שזה בחיים לא ישתנה ולנצח אשאר עם זה ואכנס לדיכאון שאני כל כך נלחמת בו ביום יום באמצעות פעילות גופנית בעיקר.
אני פשוט מה שניקרא "רואה שחור בעיניים" ולא מצליחה לראות מעבר.
אני מודעת לחוסר פרופורציה וזה מאוס עליי.
יש לציין כי הפכתי לכזו בעיקר מאז שאובחנתי עם אנדומטריוזיס וסבלתי עשור שלם (ללא איבחון) ועדיין מכאבים קשים שמגבילים אותי ביום יום למשך לפחות שבוע כל חודש ומשתקים אותי לחלוטין.
ואני פשוט לא מוכנה לקבל את העובדה שאתמודד עם דבר נוסף מלבד האנדו, שכן חיי סובבים סביב הכאב הפיזי שזהו גם הפחד הגדול ביותר של חיי.
אני כל כך עסוקה בשאלה "מאיפה תגיע הצרה הגופנית הבאה" שאני פשוט לא חייה.. אני מיואשת ועצובה ובודדה כל כך ללא חברים ועבודה ואין לי עם מי לדבר.. מה לעשות?
מה אני יכולה לעשות על מנת להחזיר את הפרופורציות?
שלום מור.
את מתמודדת הן עם מצב פיסי והן עם מצב רגשי מאתגרים,הדורשים משאבים פרקטיים, גופניים ונפשיים, ובוודאי גם משפיעים זה על זה ומזינים זה את זה. במובן זה, אני חושבת שלא כדאי להתייחס למצב במונחים של "לקיחת פרופורציות" בלבד, אלא לפנות לטיפול פסיכולוגי אשר ילווה אותך בהתמודדות, יאפשר עיבוד של החוויה ושל הגורמים הרגשיים והסובייקטיביים המשפיעים עליה ובכך יחזק את היכולת לנהל באופן מיטבי את המצב.
ליטל
.jpg)
