שלום. אני בת 33, רווקה. סובלת מהפרעת אישיות גבולית ודכאון קליני. מרגישה שהחיים הם מירוץ ושלעולם לא אהיה כמו כולם. העתיד שלי מאד מדאיג אותי. אמא שלי נפטרה ואבא שלי עוזר לי בכל - עוזר לי מבחינה נפשית, מממן עבורי שכ"ד, הוצאות, לימודים, מסיע אותי לאן שאני צריכה (אין לי רישיון) ועוד... אני מרגישה שכל הצפיות שהן לגיטימיות בגיל הזה גדולות עלי ואני לא עומדת בקצב. איך אוכל להקים זוגיות ומשפחה? אני תלותית, חרדה כל הזמן, לא מצליחה לעבוד לאורך זמן, רגישה מאד. הייתי בזוגיות ובן הזוג שלי לשעבר לא הצליח להכיל את הקשיים הרגשיים שלי (למרות שבהתחלה הוא היה מאד מאד אמפטי) וגם המשפחה שלו פסלה אותי על זה. עברו מאז שלוש שנים והלב שלי עדיין לא החלים מהפרידה. ועם כל הקושי גם הלבד מאד מאד קשה לי, כלומר, קשה הביחד אבל גם הלבד. יש לי עליות ומורדות במצב הרוח. גם בלימודים אני לוקחת עזרה באופן פרטני ויש לי ליווי מצד המכללה מבינים ומכירים בקשיי הרגשיים ותומכים בי עד כמה שניתן. מבחינת עבודה- עבדתי שנים עם תינוקות מטפלת פרטית אבל צריכה למצוא כיוון חדש כי אני מבינה שהתחום הזה כבר לא בשבילי. לא מוצאת את עצמי וחוששת להתחיל עבודה חדשה ותחום שאין לי ניסיון וידע בו וגם העבודה עם אנשים מלחיצה אותי מחשש שאפגע מביקורת, שיהיה עימם סכסוך וכ'ו. אני רגילה לעבוד לבד. הייתי בטיפול DBT אבל בכל פעם מחדש עוברת מפסיכולוגית לפסיכולוגית, מבינה שזה מציף אותי מאד וזה לא באמת מקדם אותי אלא לפעמים גורם לי לחזור יותר עצובה משבאתי. כרגע אני מוציאה את הכסף על שיעורי ריקוד שהם תרפיה עבורי אבל אני מבינה שזה ממש לא הכל. כרגע אני בהליך של ועדה רפואית ויש לי עו"ס בביטוח לאומי שמלווה אותי בשיקום. איך ממשיכים מכאן? אני מרגישה אבודה ושהקרקע נשמטת תחת רגליי. לפעמים אני שואלת את עצמי למה דווקא אני נבחרתי לחוות את כל הקשיים האלה, למה אני לא יכולה להקים זוגיות וללכת כמו כל בן אדם נורמלי לעבודה? ואין לי תשובה.