אני כל כך כועסת על אחותי זה יותר מחצי שנה מאז שהיא הודיעה שהיא בהריון) מספר 3 ) ואני לא מצליחה לשחרר.
היא האחות שהיתה הכי קרובה אלי, שהייתי משתפת איתה את הכל ועכשיו בשבילי היא כמו אויר .קשה לי לדבר איתה , אני עד כדי כך כועסת שאני גורמת לאמא שלי צער רב . אני מנסה להפסיק ולא מצליחה.
אני כועסת על זה שהיא לא עוזרת בטיפול של הורי המזדקנים.מאז שלא באה פעם אחת אני כל הזמן מרכלת עליה,מדברת מאחוקי גבה ,מסתכלת על כמה היא מרוויחה
כועסת עליה שהיא מעדיפה להיפגש עם חברות מאשר לעזור למשפחה עם הורי.
תמיד הגנתי עליה ותמכתי בה(אני צעירה ממנה ב 7 שנים,וגם היא הגנה עלי). היא יודעת שאני הרבה מהזמן מטפלת בתורים ובדיקות של הורי וזה לוקח ממני כל כך הרבה כוחות(לי יש ילד אחד,לא יכלתי להכיל עוד אחד בגלל הבעיות עם הורי ובעיות רפואיות כשהיה קטן)
לעיתים אני לא יכולה כבר לספוג את הבעיות עם הורי(ויש עוד שני אחים שגרים איתם ולא מתמודדים עם העומס )
אני גרה רחוק ,ואחותי עוד יותר .
בחיים לא ביקשתי ממנה שתבוא לעזור , רק פעם אחת וגם זה לא מצאה זמן ,פאקינג פעם אחת ב10 שנים ביקשתי עזרה.
כאחות גדולה ציפיתי שתשמור עלי ואני מרגישה שהיא הפקירה אותי.
שבוע הבא היא בחדר לידה,אמא שלי עצבנית עלי שאני מעציבה אותה ולא תומכת בה .ואני אומרת לעצמי איך המוח שלי יכול לתמוך ולהכניס עוד מידע ולהכיל עוד בן אדם, כשביקשתי פעם אחת שתעזור .היה לה יותר חשוב ללכת לבדיקה(לא של ההריון,של אחד מהילדים,או ללמוד,או מבחן, או שאין סידור לילדים , או כהנה וכהנה). אני פשוט לא מסוגלת לדבר איתה, והיום היא היתה בעצבות.
קשה לי העובדה שאני לא יודעת אם אכפת לי ממנה, אולי טוב לי הניתוק הזה, אני כבר לא יודעת אם גם אכפת לי מהורי ,כל כך קשה לי כל הטיפול איתם. אמא שלי לרוב עצבנית,אבא שלי בעולם משלו ,חי מת ,אחותי הגדולה יותר גם לרוב עצבנית וגם אחי.ואני אומרת מה החיים האלו בכלל שווים. כולם מסביבי נהנים מהחיים, עובדים ומתקדמים,טסים ,יוצאים . אני ממש מרחמת על בכלי והבן שלי . אני התחננתי לבעלי שיעזוב אותי כדי שהוא לא יהיה תקוע בגללי . אני לא יכולה להגיד לה את זה ,הרי זה סתם דיבורי סרק שלא יועילו לכלום ורק יעציבו אותה