שלום אני בת 27 ומגיל 11 בערך אני מפחדת לעשות דברים לבד.
אני גרה עדיין בבית הוריי ואינני עובדת כרגע אך ברגע שהם יוצאים מהבית או ברגע שאני צריכה לעשות משהו לבד אני מרגישה שאני לא מוצאת את עצמי, אני מתנתקת מעצמי ומפחדת מהכול, אפילו הדיבור שלי משתנה בעוד כשאני נמצאת איתם מצד אחד אני מרגישה בטוחה ומתנהגת רגיל.
זה בא לידי ביטוי בהכול, שיחות טלפון, מקומות שאני נמצאת בהם לבד ופשוט תפקוד יומיומי לקוי כשאני לבד.
כשאני לבד אני מרגישה תחושת אימה שהעולם מגיע לקיצו וזה הסוף, אני מנותקת מעצמי ומהסביבה החשיבה נהיית מעורפלת לא מסודרת ולא רציונלית או ריאלית אך כאשר אני עם הוריי הכול בסדר, כמעט ואין תחושת אימה אני מרגישה בטוחה חזקה ומוגנת..
זה כל כך קשה שאפילו אני לא מצליחה למצוא עבודה כי זה משהו שאני צריכה לעשות לבד.. ללא הוריי ואני מרגישה פשוט שאני עומדת למות כשהם לא איתי.
אפילו הוויסות שלי לגבי דברים רגילים מתעוות כשאני לבד, אני פשוט אוכלת מלחץ ועושה עוד פעולות על מנת להתמודד עם הלחץ שאני לבד, כמו אכילה מרובה, תלישת שיער וחיטוט בעור..
האם זו חרדת נטישה?
***אני כן יכולה להעיד שהדבר החל בגיל 11 בשנת 2006 לאחר מלחמת לבנון השנייה שבה חשתי איום קיומי ואמיתי על חיי ועל חיי משפחתי כיוון שהתגוררתי באיזור בו נפלו טילים (אחיי היו במלחמה אך הם בסדר מבחינה פיזית) עד אז לא הייתה לי בעיה לישון מחוץ לבית ובאופן כללי לא חשתי את אותה אימה קשה שאני חשה וחווה מידי יום שאני ללא הוריי.
שלום מור.
איני יכולה לאבחן דרך פורום, אך נשמע מדברייך שאת מתמודדת עם קושי משמעותי אשר מביא הן לעיכוב ופגיעה בתפקוד והן למצוקה וסבל משמעותיים. לכן, אני מציעה לפנות בהקדם להתייעצות מקצועית עם פסיכיאטר.ית או פסיכולוג.ית קליני.ת אשר יוכלו לזהות ולנסח את הבעיה ולהציע את הטיפול המתאים. את מתארת מצב מתמשך שאינך מצליחה לצאת ממנו וחבל- בעזרת עזרה מקצועית אפשר להניע שינוי משמעותי מאוד.
ליטל
