משהו שמאוד קשה לי שקורה ואנסה להסביר:
ביטלתי פגישת טיפול אחת כי לא הרגשתי טוב. (אדגיש את זה שלכאורה אני ביטלתי ולא המטפלת...) והשבוע (עוד פחות משבוע...) קשוחחחח. מן תחושת אבדון בעולם , חוסר גב וביטחון, תחושה מעורערת נורא. כל דבר מאיים ונראה כמו הר. מן פחד ומועקה עזה שמלווה כל הזמן ובראש כאילו שאני לא בטיפול. זה ממש נעלם! גם כשאני מנסה להזכיר את הטיפול לעצמי זה לא מצליח לי. כאילו שמדובר במשהו רחוקקקק מאוד וגם המטפלת בראשי הופכת לזרה ממש. ברמה כזאת שאפילו כשהיא שלחה לי הודעה לשאול בשלומי זה כאילו לא היה היא ועניתי להודעה ענייני אבל לא הצלחתי באמת לקלוט / להרגיש התעניינות / שמדובר בבנאדם...
כל זה קורה מאותו רגע של ביטול גם אם היה לי טיפול יומיים לפני והטיפול הבא למרות ההפסקה כבר יהיה בעוד יומיים...
זה קשוח נורא כי התחושה מעורערת נורא כאילו שאני מהלכת בלי מסגרת לעצמי והכל חשוף ופגיע ומה שאני מנסה לא עוזר לי " להיזכר" / שזה לא יהפוך לכזה דבר רחוקקקקק וזר. אין לי איך להסביר אבל בשניה אחת זה ממש ממש נעלם!!
שלום לך.
התחושות שאת מתארת הן קשות וכואבות, אבל גם שכיחות ואופייניות לשלבים מסויימים של הטיפול. אני זוכרת מדברייך שיש לך עבר לא פשוט, ושחווית חוויות קשות וטראומטיות. בהתאם, לנפש לא קל "להתרגל" לכך שיש אדם תומך, קשוב, נוכח ואכפתי, והאמון בקיומו של אדם כזה נחווה רק כשהקשר מתקיים קונקרטית. בדרך כלל, ככל שהקשר והאמון מתהדקים, הנוכחות של המטפלת מופנמת, והיא לא "נעלמת" אלא נותרת כנוכחות חיובית ומשמעותית גם בפערים בין הפגישות. לכן, כל שיש לעשות כרגע הוא לנסות ולהזכיר לעצמך רציונלית שהיא לא נעלמת אלא אכפתית וזוכרת אותך. לאט לאט, עם הזמן, אני מאמינה שתוכלי לדעת זאת גם רגשית, וכך גם יהיה לך קל יותר.
ליטל
