חשוב לי לציין גם כמה אני אוהבת אותו. החיוך שלו ממיס אותי בשניות.. החיבוק והמגע שלו מרגיעים ומנחמים אותי, לראות אותו שמח עושה לי טוב בלב. לראות אותו עצוב שובר אותי מבפנים. אני רוצה בקרבתו, אני רוצה שיהיה מאושר, לשמח אותו ולהיות חברה טובה שלו, אני רוצה שיהיה לנו טוב ביחד, שנהיה הגרסה הטובה ביותר שלנו ביחד! שנהיה צוות ונשתף פעולה, שנהיה עוגן אחד לשניה, אני באמת רוצה להקשיב לו הקשבה אמפתית וחסרת שיפוט ולהצליח להמשיך להקשיב ולהישאר סבלנית ומכילה... אבל הוא ממשיך לדבר ולדבר, ולתת דוגמאות ולהמחיש ולספר והוא לא שואל אותי כלום, אני לא חלק פעיל בשיח.. אני כלי קיבול. וזו הופך למונולוג ואני סובלת מכל רגע ומרגישה כלכך רע שאני לא מצליחה להנות להקשיב לו.
אז אני באמת תוהה, האם זו באמת אהבה? אולי זאת התמכרות, הרגל? אשליה? איך אני יכולה להיות כלכך חצויה בדעתי עליו ולקרוא לזה אהבה? כשאנחנו מסתדרים ויש תחושת אמון וביטחון (שברירית מאוד אבל קיימת מפעם לפעם), אז אני חושבת לעצמי איזה השראה הוא, כמה אפשר ללמוד ממנו, כמה נתינה ואהבה הוא מעניק, איזה לב יפה יש לו. ואז כשאנחנו לא מסתדרים, כשמגיע קונפליקט/אי הבנה/הסכמה... נפתחת מלחמה והוא האויב. העקיצות שלו שלוחצות לי בדיוק על איפה שהכי כואב, הציניות, הפאסיב-אגרסיב, ההתנתקות..הסנקציות והכחשתן ע"י סיבות לגיטימיות שלכאורה מצדיקות אותן.. אחרי כל אלה אני כבר די בטוחה שהוא נעדר אמפתיה כלפיי ושאני רק כלי במשחק המוחות המעוות שלו שבו כל מה שחשוב לו זה להיות צעד אחד לפניי ולפני כולם. כשידו על העליונה. ואז זה יוצא ממני, הצדדים המכוערים שבי..אני הופכת להיות מי שאני לא רוצה להיות, אני הופכת לדמות שגדלתי בצילה. אני מתפרצת, מקללת, מקטינה, מזלזלת, משפילה. טורקת דלת, בוכה, מאשימה את עצמי, שונאת את עצמי ואת החיים שלי. שונאת אותו ואת הרגע שהכרתי אותו, ובוכה. אני לא רוצה להיות בת אדם כזאת! אני לא רוצה להעביר את הרעל הזה לדור הבא! אני ממש מפחדת להעביר את זה הלאה עד כדי כך שאני מוכנה לוותר על החלום שלי להיות אמא, כדי לא לדפוק עוד ילד.ה חפים מפשע שלא הייתה להם בחירה להיוולד לזה. התקווה היחידה שלי היא שיש לי מודעות גבוהה לעצמי ואני יודעת שאני מורעלת מהיחסים הנרקסיסטים חסרי האמפתיה שחוויתי מאימי. וכשמודעים לזה, יש תקווה, אפילו קטנה. הייתי בכמה טיפולים ואני יודעת שאני צריכה עזרה נוספת והדרך שלי עוד ארוכה.. אבל אני שוב ושוב בצומת הזו של האם אני רוצה לצעוד את הדרך הזאת לצידו? האם זאת אהבה אמיתית שאם נילחם עליה ונתמודד עם כל השדים ביחד, נצא חזקים וקרובים יותר משחוויתי אי פעם? או שהקול הפנימי הזה שאומר לי שזה לא אמור להיות כלכך קשה, אולי הקול הזה שלי צודק? אולי אנחנו פשוט לא על אותו תדר ואין משהו שיכול לשנות את זה אלא רק קצת להקל וללמוד לחיות עם זה? אני לא רוצה ללמוד לחיות עם דינמיקה כלכך מאתגרת ומכאיבה.. ומלמדת ומאמתת, ומעמתת.. אני רוצה בזוגיות דברים שאין לי עם עצמי כמו אמונה וביטחון וזה כזה פאק*נג פלונטר כי אז אני אולי טועה לגביו וכן יכול להיות לי טוב איתו? אם רק אעבוד על עצמי..כמו שהוא כל הזמן אומר. זה כלכך מבלבל ומערער! אני זקוקה לעצה אובייקטיבית ומקצועית, שתעזור לי לחשוב בבהירות, ואולי אפילו כזאת שתאפשר הקלה מיידית על הכאב. כמה אנושי זה לרצות להתרחק מכאב.. אני ממש רוצה להתרחק מהכאב שלי כרגע.