אני חושב שהפעם הראשונה שקיוותי למות הייתה בכיתה ו',
שמענו על רועי קליין, שקפץ על הרימון כדי להציל את פקודיו, ובזמן שכולם העריצו את גבורתו, אני חשבתי על כמה הייתי רוצה להיות שם במקומו,
כמה שהייתי רוצה שגורם חיצוני יהרוג אותי,
אין לי את האומץ ליטול את חיי,כבר התקרבתי כמה וכמה פעמים, כולל דריכת הנשק האישי לקראת סוף השירות, אבל אני פוחד ממה יקרה למשפחתי,

איך הם יעכלו אם אתאבד? אני ממשפחה דתית אז מעבר לסטיגמה החברתית הקיימת, יש גם סטיגמה דתית חזקה מאוד בנושא.
אני בוכה מלחשוב על כך שאימי ואבי יבכו בגללי.

כל פעם שאני שומע על פיגוע בו נרצחו אנשים, הלב שלי נשבר, למה אלוהים לוקח אנשים שרצו לחיות ומשאיר את אלו שמאסו בחיים.
את הכיפה והדת עזבתי לפני שנים, אבל אני עדיין לא מסוגל שלא לרטון כלפי הבורא אם הוא קיים.

אני כבר שנים על שנים מתהלך בעולם, מייחל למוות, אך פוחד מההשפעה של התאבדות על המשפחה, אין לי חשש או פחד מהמוות, אבל אני פוחד מהשפעתו על הוריי.


אני כיום סטודנט בתל אביב, כל יום אני הולך בעין שמחה ולב בוכה,
תקופת הלימודים היא הסחת דעת לא רעה, אבל אז מגיעה תקופת המבחנים, והשארות בבית, הלחץ והתסכול מחזירים הכול.
והנורא מכול, שכשנגמרת התקופה, ואני שוב עם המחשבות, הכול צף וחוזר.

מאז שהייתי קטן, לא פחדתי מהחושך, לא ממפלצות, היה לי פחד אחד מוחשי בחיים,
כשהייתי בצבא ראיתי אותו מתחיל להתגשם, אני חושב שזה היום שבו הבנתי שאם יש אלוהים, כנראה הוא באמת שונא אותי.
מה הסיכוי מכל הדברים?
איך מכל האנשים.

פשוט די כבר.