שלום,
בנקודת זמן שבה הוריי התגרשו, בשנים האחרונות, החיים שלי התהפכו ומאז אני לא מכירה את עצמי. הייתי בנקודת שיא, הייתי לקראת סיום תואר במקצוע שכל חיי חלמתי. הייתי רגע מלהגשים את עצמי. אמנם סיימתי את התואר והתקבלתי לתואר שני בכוחות אחרונים אבל נפשית לא הייתי מסוגלת להמשיך. הבנתי שהמצב משתלט עליי. הלחץ מהמשפחה בנוגע למצב החדש העמיד אותי בסיטואציות שלא יכולתי להכיל. קרסתי. פניתי למנחה חסר רגישות שהחליט לא לתת לי את האפשרות להמשיך ולא רק זה, גם לא במחלקה בכלל. שנים שלא חוסר מעש, כאב גדול, תחושת החמצה אדירה וכישלון אישי שגרם למצב שלי רק להדרדר. חיצונית כבר לא נראיתי כמו שהייתי. לילות בלי שינה, תזונה לקויה, סטרס מתמשך. כל אלה עשו את שלהם. הפכתי לחסרת ביטחון עם ערך עצמי נמוך. בכל מקום שהגעתי אליו לא יכולתי להסתכל לאף אחד בעיניים, פחדתי. אנשים רמסו אותי כי הבינו שאני חלשה. אני לא מסוגלת לדבר. לא מצליחה לדבר בפתיחות, לייצר קשרים משמעותיים יותר. אם בעבר הייתי מוקפת חברים ואנשים שהרימו לי, היום אין לי כלום. כל הקשרים המקצועיים שלי לא קיימים. כיום אני עושה תואר שני במחלקה אחרת ולצערי, היה מי שהחליט לנדות אותי חברתית. אין לי דרך להתקדם מקצועית. עוד מעט אני צריכה כבר לכתוב את התזה, אין לי תוצאות ואני חוששת מאוד מהסיום. כולם מחכים כבר שאעזוב. אין לי לאן ללכת וכל כך רציתי להמשיך שם. החברה היחידה שהייתה לי שם וששיתפתי אותה בתחושות הקשות שלי אמרה שהיא מעדיפה לעצום עיניים בשביל שזה לא יפגע בה. הבנתי שאני עוד יותר לבד ממה שחשבתי. לאף אחד לא אכפת מה עובר עליי. אין לי את מי לשתף. אף אחד לא יאמין לי. אני מרגישה שגם את ההזדמנות הזו פספסתי. אני מרגישה שלא יהיה לי סיכוי בשום מקום אחר אי פעם. החלום הגדול שלי הולך ומתפוגג. אני נמצאת בטיפול כבר חודשיים ולא מסוגלת להעלות את התכנים האלה. כן היה דיבור כללי על הנושא אבל לא התעמקות. לא מסוגלת. יש ניסיון לבנות קשר שבו אני לא מפסיקה לבחון את המטפלת, להתעצבן עליה ולכעוס. רק מחפשת סיבות לא להגיע ולפגוע בה. אני כל כך צריכה מקום בטוח ודמות יציבה. איך אני מרימה את עצמי? אין לי מוטיבציה לקום בבוקר ולקדם את עצמי.
שלום יעל.
אני מצטערת לשמוע על הקושי והסבל שלך, וטוב שפנית לטיפול- נדמה לי שזו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם החוויות והתחושות הקשות שמייסרות אותך כל כך. בטיפול, אופייני מאוד שדפוסי היחסים האופייניים יביאו עצמם לידי ביטוי ונשמע שכך קורה גם אצלך: חווית פגיעות רבות ברמה הבין אישית וגם עם המטפלת, את מצפה לכך ואם אני מבינה נכון, גם מגדילה את הסיכון שכך יקרה. זה קשה ומכאיב, אבל מהווה חלק חשוב מהטיפול מאחר וזו כנראה דרכך לעבד את החוויות הקשות שחווית- להביא אותן לטיפול וכך להנגיש אותן לשיח. במובן זה, אני חושבת שאין אלא לשאת את הקושי ולשמר תקווה לכך שדברים ישתנו באמצעות הטיפול. במקביל, לאור עוצמות הקושי והסבל, אני מציעה לבדוק בינך לבין עצמך ועם המטפלת האם יש צורך, לפחות בשלב זה, בעזרה טיפולית אינטנסיבית יותר כמו טיפול תרופתי (אני כמובן לא ממליצה כי אין לי הכרות איתך, אך יתכן וכדאי לחשוב על האפשרות), או באמצעות העלאת תדירות המפגשים עם המטפלת- לפעמים העלאת התדירות מסייעת בביסוס אמון, קרבה ותחושת תמיכה ואלו בפני עצמם מקלים ומביאים לשיפור.
כך או כך, אל תאבדי תקווה. טיפול הוא התערבות יעילה מאוד, גם אם לא מיידית.
ליטל
